The revenge/Larry stylinson

2.

בוקר טוב!

———

״הארי, אני לא אגיד את זה פעם נוספת, תשחרר אותי או שתשלם על זה״
״תענה לי על השאלה!״ צעקתי בעצבים והידקתי את אחיזתי בו.
לא אכפת לי שהשעה עכשיו שמונה בערב, ולא אכפת לי אם אני מכאיב לו.
ולרגע אחד הוא מעיף את ידי ממנו ודוחק אותי לקיר.
״אני. לא. אספר. לך.״ הוא אמר וממשיך להביט בי.
אני שונא אותו, כל-כך שונא אותו.
רגלו מוצמדת בין רגלי וידי מוחזקות בידי לואי.
״תשחרר אותי״ אמרתי והוא מחייך, חיוך משועשע.
״אם אני לא אשחרר אותך?״ הוא שאל ואני מהדק את לסתי.
״אז אתה תישאר פה עוד הרבה זמן״ אמרתי נועץ בו מבט.
״אתה יודע שאני יכול לפוצץ אותך במכות ותהיה בתרדמת יומיים״ הוא אומר ואני מגלגל עיניים.
״אולי אבל אני לא בטוח שליאם יאהב לשמוע את זה״ אמרתי והוא לוחץ על מפשעתי עם רגלו ואני נאנק בכאב.
״הדבר היחיד שליאם לא יאהב לשמוע הוא שתקפת את הסוכן הכי טוב שלו״ הוא לחש לאוזני בארסיות ומעביר בי צמרמורת.
״אתה בטוח? כי ליאם אמר שאתה תענה על שאלותי ולא עשית את זה״ אמרתי והוא מרפה את רגלו ממני ואני מתנשם בהקלה.
הוא תופס את שתי ידי ביד אחת וידו השניה מלטפת את לחיי,
״אתה תצטרך קצת יותר אומץ כדי להחטיף לי״ אני אומר והוא מגחך, הקרבה הזאת אליו מרעילה אותי, גורמת לי לבחילה.
״תאמין לי שיש לי את כל האומץ והביטחון שאין לך, אבל מה כן? אני מרחם על הפנים היפות שלך״ הוא אומר מלטף את פני וגורם לי לצמרמורת יותר נעימה מהקודמת.
״פנים יפות?״ אני מזלזל במילותיו, ״אתה לא חושב שאתה יפה?״ הוא שואל ומעביר את הכעס, לעזאזל.
״עבדת עם הורי?״ שאלתי מעביר נושא והוא משפיל מבט ונאנח. ״משהו פה לא מובן שאני לא יכול להגיד לך״ הוא אומר הפעם בסבלנות.
״אתה לא רוצה להגיד לי!״ אני צועק והוא ממשיך ללטף את פני.
״נכון״ הוא אומר וממשיך ללטף את פני.
״לעזאזל!״ אני צועק ומתפרק, נמאס לי דחפתי אותו ממני ונכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.
שמעתי את הדלת נפתחת, אין לי כח לעלבונות או לרחמים.
״לך מפה״ אני אומר מכסה את פני עם הכרית המחורבנת.
אני מרגיש את ידו מלטפת את גבי, ״מה לעזאזל אתה עושה״ אני מביט בו והוא נראה משועשע. ״אם זה לא נעים לך תגיד״ הוא אומר וממשיך ללטף אותי, מה עובר עליו?
״זה לא נעים לי״ אני אומר והוא ממשיך, לעזאזל למה זה לא כזה גרוע? אני שונא אותו.
״שקרן״ הוא אומר ומעביר את ידו אל ישבני, נשימתי נעתקה ופה הבנתי שמספיק.
הזזתי את ידו בחדות וקמתי מהמיטה, ליבי פועם בחוזקה שאני מביט בפרצופו המורעב.
פאק מה אני עושה? אני לא בעניין של גברים בכלל.
״אני מבקש שתלך״ אני אומר, מתנשם עם עיניים פעורות.
״אז אתה לא רוצה שאספר לך״ הוא קם ויוצא מהחדר.
אני הולך מיד אחריו ומצמיד אותו שוב לקיר.
״אל תשחק איתי טומלינסון״ אמרתי מהדק את לסתי.
״אוקיי בוא נבהיר משהו, עוד פעם אחת אתה דוחף אותי לקיר אני-״
״לא אכפת לי!״ אני צורח ודמעות מאיימות לצאת,
״אתה רצית לספר לי, תספר!״ אני אומר לבסוף ומתנשם.
״בוא לחדרך״ הוא אומר, הולך בלי לשאול אם זה בסדר.
אני נכנס לחדרי ואני מביט בו, מבטו שליו ללא הבעת פנים,
הוא מסמן לי להתיישב לידו. אני מגלגל עיניים ומתיישב,