The revenge/Larry stylinson

20.

מומלץ מאוד לשמוע את השיר הזה.
(אני יודעת שיכול להיות שזה לא עובד.. אז מספוטיפי או אפליקציה אחרת)
תהנו ;)
———
נקודת מבט לואי
אני פוקח את עיני ומתעורר בכעס, מעצם העובדה שהשמש קורנת לפנים שלי, וגרמה לי להתעורר.
אני מביט בשעון, השעה שמונה בבוקר, ואני מריח ריח טוב מעבר לדלת.
אין לי שום ברירה, אלא לקום, אני נאנח וקם מהמיטה להתארגן.

אני שוטף מעצמי את הג׳יפה, הימים האחרונים היו קשים, אני מרגיש שכוח הכבידה גורר אותי מטה, אך ורק מטה, בשביל ליפול, ולהיקבר מתחת לאדמה, וזה לא ירגע עד שזה באמת יקרה.
אני יוצא מהחדר ומביט במאיה, היא מכינה פנקייקים, ואני מביט בה, היא מחייכת לעברי, אני מבין שלא אהיה בחדרי כל היום.
״בוקר פרינססה״ היא אומרת לי ומנשקת לראשי, אני נאנח ולוקח פנקייק מהערמה, אך היא סוטרת לידי וגורמת לי להחזיק בה ולהביט בה במבט כועס, ״אל תהיה מגעיל, שב ואגיש לך..״ היא אומרת ואני נאנח, מצחיק שהיא מתעצבנת מזה.
״אה ויש לי משהו חשוב להגיד״ היא אומרת ומגישה לי את הפנקייק עם שוקולד וסוכריות, כמו ילד.
״המ?״ אני שואל ואוכל מהפנקייק הטעים.
״אלכס, בא.. הוא השתחל לשם בתור משרת עד שיסמן שהשטח מוכן.״ היא אומרת ואני נאנח.
זו הייתה אמורה להיות המשימה שלו.
אני נאנח, ועיני נוצצות כשאני מבין, לא הצלחנו לסדר את העניינים בנינו, לא הספקנו.
אני נאנח ומסיים לאכול, מאיה מביטה בי ושותקת.
אני מודה לה על כך, אני לא במצב של לדבר.
אני נכנס לחדרי, וממלא את האמבטיה, נכנס אליה ושוקע.
כוח הכבידה רוצה להטביע אותי, שאפול ולא אקום יותר.
אני אתן לה את מה שהיא רוצה.

נקודת מבט הארי
עוד יום, אני סופר את הימים הארורים מאז שנחטפתי.
לא מאמין שזה קורה לי.
מעניין מה עם הסוכנות? הם המשיכו במשימה? הם ויתרו? הם חושבים שאני מת? אלוהים.. אם הם חושבים שאני מת?! לא תהיה להם סיבה לבוא להציל מישהו שמת.
אני נאנח ומביט בקיר הארור שמולי, אני לוקח אבן וחורט על הרצפה משעמום, מבין שהאבן מוציאה צבע, אני מחייך ומבין שאני יכול לצייר על הקירות.
אמנם אני בחדר הקטן הזה, אבל הוא מפוער לעזאזל, יש משהו שאני יכול לנקום, אומנם זה רק ציור על קיר, אבל זה רק ההתחלה, אני קשור בשלשלאות אומנם, איני יכול להגיע אל עבר הדלת אבל אני יכול להגיע אל הקיר הלבן שלידי.
הרעיון היחידי שעולה במוחי הוא שאצייר את הבן אדם היחידי שאני חושב עליו מאז הפעם הראשונה שהתעוררתי פה.
אני מתחיל לסרטט את הפנים שלו, זה לא הכי מושלם, אבל זה הקמצוץ שנשאר לי ממנו, לאט לאט אני מתחיל לראות אותו בציור, ודמעות בודדות בורחות מעיני שאני מסיים, ככל הנראה שלקח לי שלוש שעות.
אני כל-כך מתגעגע אליו, לאידיוט שעצבן אותי, הוא היה יהיר מדיי בשבילי, אך עדיין הקסים אותי ההתחשבות שלו בי, איך שהוא תמיד דאג לי גם אם התנהגתי אליו מגעיל, אני לא יודע מה הסיפור שלו, אבל מה שאני יודע שהוא גרם לי להתמכר אליו.
אלוהים אדירים.. ממתי נהייתי כזה? כמה זמן אני ללא אוכל או מים? לעזאזל נמאס לי, אני מתעודד מזה שאני יכול להביט בציור החדש שלי, וממש לחשוב שהוא לידי.