וואנשוטים | לארי✔

אם אני אחלים

•לכל אלו שפגעתי בהם בניסיון להחלים.•

טריגרים: פגיעה עצמית, הפרעות אכילה, מחשבות אובדניות, התאבדות.

לואי לא רצה לדעת כמה כדורים הארי בלע.

דפי המידע לצרכן והקופסאות הריקות שנזרקו עליהן דיברו מעצמן.

הדם בכל מקום על רצפת החדר סיפר זאת טוב מאוד.

הארי כבר לא היה שם.

הוא שכב בבית חולים, בתוך חדר ניתוח מצוחצח כשצינורות בתוך הוורידים החתוכים שלו ורופאים מרימים צבתות ומחטים במבטים מזוגגים ומנותקים. אף אחד מהם לא רצה להוסיף סימן שחור ברשימת המתים שלו.

אם יהיה מזל, מה ששלואי בהחלט לא היה, הארי יתעורר. הוא יעבור טיפולים ממושכים בבתי חולים רגילים ופסיכיאטריים, אבל הוא יהיה בסדר. הוא יבנה לעצמו מסלול חיים חדש ויצליח סוף-סוף להפסיק, למצוא דרך ולהנות ממה שיש לחיים עוד להציע לו.

לואי לא האמין בזה.

למרות שהם לא דיברו כבר חודשים הוא הכיר את הארי. הוא ידע שאם הארי יתעורר הכל יהיה אחרת. לא היחס, לא הכעס, לא הבית שבו ניסה לסיים את חייו. הארי לא יוכל לראות את העולם שניסה לעזוב כסיבה להישאר.

כחול העיניים נשען עם ידו על משקוף האמבטיה והחליק את עצמו לכיוון הרצפה הקרה. הדם עדיין לא היה יבש לחלוטין. סכין הגילוח עדיין הייתה מונחת על הרצפות ולואי הרים אותה, סובב את התער בין אצבעותיו.

אם הם רק היו מדברים, האם הוא היה יודע?

אם הוא לא היה חוסם את הארי מכל מקום בחיים שלו, האם הוא היה מקבל תשובה כששאל אותו על השרוולים הארוכים?

אם הוא היה לוחץ רק עוד קצת על הארי, האם הוא היה מספר לו את האמת?

הטלפון צלצל כמעט שעתיים לאחר מכן.

"לואי? לואי, שומע?" נייל התנשף לתוך הרמקול. "הוא בחיים. הארי בחיים."

אבל לואי ידע שזה לא נכון.

הארי אולי היה חי, אבל הוא לא היה בחיים. הוא עזב אותם בפעם הראשונה שהפשיל את השרוולים שלו ודימם עד שהצליח להרגיש יותר טוב.

***

הארי היה קרן אור מחייכת.

כשעינייו נפקחו לראשונה לאור מנורות הפלורסנט המסנוורות הן היו חלולות כל-כך עד שהזוהר לא חזר להשתקף בהן.

"זאת אשמתך," הוא שמע את קיילה, בת זוגתו, אומרת. "אם לא אתה הוא לעולם לא היה עושה את זה."

לואי עמד מצונף בפינת החדר, בסמוך לדלת. ידיו היו מכוסות דם יבש, עיניינו היו אפורות מרוב הדמעות.