וואנשוטים | לארי✔

צבעים: כחול

טריגרים: פגיעה עצמית, אזכור מחשבות אובדניות, אזכור הפרעות אכילה.

נקודת מבט הארי

היו כמה דברים שאהבתי.

אהבתי מקומות קטנים וצפופים, אליהם אפשר להיכנס ולהתכווץ עד שאתה נעלם. אהבתי חתולים, פרווה ארוכה ואוורירית וכרבולים ארוכים על כפות רגליי. אהבתי מרקים חמים, אדים המצטברים על המשקפיים בכל לגימה וטעם מלוח בפי. אהבתי שירים נדושים וקצביים שהמילים שלהם ידעו למלא כל חלל ריק ולהחיות בחזרה כל רגש שהספקתי לשכוח.

אהבתי צבעים - משחק בין אור לצל, בין גל אור אחד לשני. בדים ססגוניים עם פסים, כתמים וצורות. בגדים מתרחבים, משונים וחדשים שמשכו אלי יותר עיניים מכמה שיכולתי לבקש. אהבתי את הירוק שביער ליד ביתי, את הסגול בבגד הים שלי, את הכתום מהמנורות הקטנות שתליתי על הקיר.

אבל יותר מהכל אהבתי כחול.

כשהייתי צעיר (לא בהרבה, אבל מספיק בשביל לא לזכור בברור) נתקלתי בצבעים רבים שמשכו אותי אליהם. ורוד שהיה תמימות וילדות, סגול שהיה העצב במרחק ובניסיון הראשון, אדום שאולי סימן לי את הפסים על ידיה ואולי סימן את האופן בו אהבה אותי.

עד שפגשתי בלואי.

עם היכרות ארוכה ברשת חברתית וסימון מהיר לתחום החברים הטובים התחלתי לדבר עם לואי. גרנו במרחק מעט לא הגיוני, אך דיבנו הרבה. בהתחלה רק פעם בתקופה, אחר כל יום, בסוף כל רגע וכל שנייה. מין שיחות כאלו שאולי לא היו יכולות להיות אפשריות אם לא היינו כה רחוקים, או שהיו קלות ופשוטות בהרבה אם היינו יותר קרובים.

היו ימים שבהם לא ידענו מה להגיד, היו ימים שרק חיפשנו סיבה לדבר. לואי ידע תמיד מה הייתה המילה הנכונה ובמהירות מפתיעה הצליח לדלות מתוכי את כל הדברים שהפסקתי לדבר עליהם, את כל הדברים שמעולם לא הייתי מסוגל להגיד.

בהתחלה סיפרתי לו על האדום. רק מה שהיה, כמה שעדיין התגעגעתי אליה ואל כל מה שהיה וכל מה שאמרה. לואי הקשיב, כאילו סיפרתי את הסיפור המרתק בעולם, אך לא הבין. איך יכולתי להתגעגע לכל מה שאמרה אם אלו היו הדברים שעמדו מאחורי דבריה? כיצד הייתי עדיין מאוהב בלי שליטה במי שדאגה לשבור את הלב שלי בכל דרך אפשרית?

מאוחר יותר סיפרתי לו על מה שהותירה בי. על הפחד הזה מלאהוב, כי מעולם לא הייתי מאלו שמצליחים לשחרר בקלות. את ההרגשה שתמיד תהיה מישהי יותר טובה, לא משנה כמה אנסה. השנאה העצמית שדבקה בי מאז, כי כל דבר שהיה רע בי הרגשתי אפילו יותר כשזה נגמר.

אחר כך סיפרתי ללואי על החתכים.

בסוף סיפרתי לו גם על התקופה בה לא הכנסתי דבר לפה שלי, ואם כבר הייתי מכניס הייתי מוציא הכל בחזרה. על התקופה בה חשבתי שהכל נהיה כל-כך יותר מידי ובו זמנית דבר לא קורה, עד שהחלטתי לוותר על האוויר המבוזבז שלקחתי לשאר האנשים בעולם.