וואנשוטים | לארי✔

לעזוב וללכת

טריגרים: התקף חרדה, פגיעה עצמית, הקאות.

נקודת מבט לואי

חריצים דקים בתריסים אפשרו לאור שמש לחדור דרכם. הוא נפל בכתמים אל תוך החדר, שטף אותו בבוהק כתום שסינוור את עיני. הצבע היה עקמומי, לא חד כמו בשעות הצהריים המוקדמות. האור היה מנחם, נעים וחמים.

שכבנו מסובכים זה בזה אחרי כמעט חודש בו לא ראינו אחד את השני. הרגליים שלנו היו משולבות כמו הדרך בה השתלבו החיים שלנו. בחוסר סדר, ללא כוונה מוקדמת. ואולי, יותר מהכל, בשלמות.

כשהיה מדובר בקשר שלי ושל הארי היינו שני הפכים. אהבנו הרבה דברים משותפים, כמובן, אבל החיים שלנו היו כל-כך רחוקים וכל-כך לא קשורים שהעובדה שאנחנו בכלל מכירים מדהימה. הפרש גיל של שנתיים, תחומי עיניין שונים, מרחק גדול בין מקום המגורים שלנו. ובכל זאת הסיפורים שלנו השתלבו לסיפור אחד, יותר יפה ואמיתי ממה שכולם חשבו.

העיניים שלי רק נפקחו לחרך דק כשהבנתי שאני לא מסוגל לנשום. הנשימות שלי היו רדודות ושטחיות, מהירות יותר ממה שהן היו אמורות להיות. עצמתי את העיניים חזרה, הכי חזק שיכולתי. המגע של הארי מאחורי, הידיים שלו שחיבקו אותי, היה הדבר היחיד שהצלחתי להרגיש חוץ מתחושת המחנק.

הוא עטף אותי בידיו, לחץ על הגוף שלי ותפס את ידי. רציתי להגיד לו שזה בסדר. שאני לא התכוונתי להלחיץ אותו, שהייתי מתעורר ככה כל לילה ולילה. רוב הפעמים גם היו לי סיוטים, יותר ממספר הפעמים בהם לא היו. זה היה בסדר, אני הייתי בסדר, אבל הרגשתי שהוא לא היה מאמין לי אם הייתי מצליח להוציא את המילים מהפה שלי.

יד אחת שלו הייתה על החלק בין המרפק לכתף שלי. רק קצת מתחת לקו שרוול החולצה, איפה שהיה חתך אחד אנכי. לא חשבתי שהוא יראה אותו וכנראה החולצה שלי מעט זזה כשישנתי. אפילו לא שמתי לב שהוא חזר אל החדר, או שהוא נכנס מיד אל המיטה וחיבק אותי. כשהאצבע שלו עברה על החתך, רק לשנייה אחת, רציתי להעלים אותו מהגוף שלי. ולמרות שזה היה רק אחד מתוך עשרות החתכים שהיו מתחת שכבות הבגדים, במקומות שבהם אף אחד לא היה מסתכל.

הידיים שלי נסגרו מעצמן כשהנשימות שלי המשיכו להיות מהירות מהדרוש. הייתי עייף, כל-כך עייף, מכל הדברים האלו. להתעורר ככה כל לילה היה יותר ממה שיכולתי לעמוד בו. אז הייתי סוגר את כפות ידיי הכי חזק שהייתי יכול, נועץ את הציפורניים שלא נגזרו במכוון בעור.

רק עד שהרעד יפסק, אמרתי. רק עד שאני אנשום כרגיל, חשבתי. רק עוד שנייה אחת, שאף פעם לא באמת נגמרה.

"בבקשה." הארי לחש.

הידיים שלי השתחררו במידיות. כשהיה מדובר בהארי, תמיד רציתי להיות טוב יותר בשבילו. תמיד רציתי להיות חזק יותר, להיות מסוגל לחבק אותו ולמחות את הדמעות שלו במקום שהוא ימחה את שלי. רציתי להיות מישהו שלא דורש כל הזמן תשומת לב ובאמת מסוגל לתת מעצמו. רציתי להיות בשבילו כל מה שהוא היה בשבילי.