וואנשוטים | לארי✔

מה שהטבע אמר

טריגרים: התאבדות, טביעה.

נקודת מבט לואי

חול רך וזהוב נדבק אל כף הרגל שלי. גרגירים קטנים מהחול ניתזו כלפי מעלה כל פעם שעשיתי את הצעד הבא. הם התפזרו באוויר לפני שנפלו פעם נוספת על הקרקע, מתאחדים מחדש עם מיליוני הגרגירים שעל שפת הים.

אהבתי את הקצב המהיר בו הגלים נלחמו אחד בשני. אם היו חיים ודאי האחד הגדול בדיוק בלע את הקטן שהפריע לאהובתו, אותה אחת שנשברה איתו באותו קו בדיוק על היבשה. ואולי גם היו שם שני התאומים הקטנים, מהירים ונמוכים, אמא ממהרת מיד אחריהם.

רסיסי המים הגיעו עד אלי. הלכתי על הקו הדק שלא היה יבשה ולא היה ים. רטוב ויציב, קר וקשיח. אצבעות רגליי נוגעות במה שהיה גם חול וגם מים, גופי כולו בסחרחורת רוחות ואוויר שהרגיש צפוף וכבד ממה שהיה אמור להיות. כמעט כאילו היה מדובר בשתי אטמוספרות שנלחצו מסביב גופי והתעקשו למחוץ אותו בעזרת החומר שהתיימר להיות קל.

קצת הופתעתי, לא אשקר, כשמצאתי את עצמי בבוקר מחנה את המכונית השחורה בחוף נידח. השמיים היו קודרים והיה נדמה שלעננים מתחיל להיות מעט בודד, ובקצב הזה ודאי הטיפות ינסו ליפול למטה, חושבות שמשם אפשר רק לעלות.

גם הרוח לא הייתה מרוצה, לפי היללות הבלתי פוסקות שלה. היא התעקשה לשרוק ולהכריז ברעש על כעסה, לעקור עשבים ממקומם. זעמה על האנשים בשמיים שניסו להיות מהירים ממנה. אהבה להיות בלתי מנוצחת, מסתבר, והציבה רף גבוה מרגע לרגע. בני האדם מעולם לא חששו מאתגר.

לי היה מחניק. הגוף שלי עלה בלהבות והייתי בטוח שככה נראה גיהנום עלי האדמות. המחשבות שלי עלו באש שהתלקחה שוב ושוב מהרוח. הטיפות לא מיהרו מספיק לצנוח ארצה. הנשימות שלי היו שברי זכוכית חדים. והלב שלי, הוא נשרף.

פוקקתי את אצבעות כפות ידי. אני לא בטוח שמישהו היה יכול לשמוע את הרעש גם אם היה עומד לידי, לא שזה משנה. מעט האנשים שהיו יוצאים מהבית ביום כזה לא היו מגיעים לחוף השומם. וגם אם היו, הם לא היו הולכים דקות ארוכות במורד החוף, דרומה, לאזור הצוקים. ואילו היו, אילו היו מגיעים עד לשם, לא היו יורדים באיטיות במורד הסלעים של הצוקים הנמוכים ומגיעים בחזרה אל הים הרחב, במקום בו פיסת חול צרה מפרידה בין הכחול העמוק לסלע הרם והאפור. 

אלו היו צבעים יפים. גם הנוף היה יכול להיות יפה אם לא הייתי נמצא בתוכו ככתם שמסתיר תמונה יפה. גופי היה חד כמו המצוקים, פני היו קודרים כמו השמיים. חשבתי על כך אז, אני זוכר, שהנוכחות שלי מפריעה. הטבע היה שקט, אך לא דומם. קצב הגלים היה פעימות הלב, הרוח הייתה נשימות, השמיים היו העיניים, הסלעים היו הגוף, החול היה הדם. הפרעתי לו לחיות.

רציתי להתקשר לחבר ולקוות שרק אם ישמע אותי בוכה ידע שאני צריך שימצא איפה אני. אבל השארתי את הטלפון במכונית הרחוקה בקילומטרים ואני בין כה לכה בספק שהדמעות היו מגיעות. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה בה הגיעו.