וואנשוטים | לארי✔

7 דקות תהילה

לארי סמאט
נקודת מבט לואי

בשבילי, מאז ומתמיד, היה משהו מיוחד בשקיעות. מאז שהייתי צעיר, מעט אחרי שאחת מאחיותי הייתה בת חמש, הייתי רץ איתה לחצר הבית וצופה בשקיעה שנמתחה מעל גגות הבתים. השמש הייתה נעלמת מאחורי רעפים אדומים ומתחלפת בחושך.

אחותי, שהבינה מיד כמה אהבתי שקיעות, ביקשה מהשכן שגר מולנו לצבוע את גג הבית שלו בכחול. הייתי יכול לראות את השמש שוקעת על משטח כחול, ממש כמו הים שגרנו רחוק ממנו. מאז שהגג נצבע בכחול לא היה ערב אחד בתקופת נעורי שבו לא ישבתי מול הרעפים הכחולים ודמיינתי את הגלים שהיו בולעים את השמש.

ערב אחד אמא שלי יצאה החוצה. היא ישבה לידי והסתכלה יחד איתי על השמיים. מתוך הבית היה ריח של תבלינים ותבשילים. שמעתי מרחוק את האחיות שלי צוחקות על משהו שלא ידעתי מהו. "אתה צריך ללכת לתחרות שירה." אמא שלי אמרה. היא ביקשה שאנסה, ותמיד הייתי עושה את מה שהיא ביקשה ממני. הייתי ילד של אמא, מאז ומתמיד.

היא המשיכה לשבת לידי במשך עוד כמה דקות. "אני מבינה למה אתה אוהב את השקיעה כל-כך. אף פעם לא ראית אותה ליד הים, אבל אם היית רואה היית יודע שההשתקפות של השקיעה בעיניים שלך נראית אותו הדבר." נותרנו בשקט למשך כמה שניות נוספות עד שקראו לה מבפנים והיא נאנחה. היא קמה, הניחה יד על הכתף שלי לשנייה, ונעלמה בשביל להכין את ארוחת הערב.

חצי שנה אחרי הבקשה שלה ארזתי מזוודה ותיק גב. התכוונתי לישון במשך שבוע קרוב למקום של האודישנים, אך לא ציפיתי אפילו לשנייה להישאב למסע של כל החיים. היו אמורים להיות לי ארבעה ימים להסתדר לפני האודישנים, אז ניצלתי אותם בישיבה בבתי קפה מקומיים. הלכתי יום אחד למוזיאון וצפיתי בציור של שקיעה, רק כי לא ראו טוב את השקיעה מהאזור הזה של העיר.

אף פעם לא הבנתי איך העבירו אותי באודישן, אבל זה קרה. רק זכרתי שברגע שירדתי מהבמה עם רגליים רועדות אחזה אותי בחילה. רצתי אל תאי השירותים והקאתי באסלה הראשונה שראיתי. הראש שלי כאב והסתחרר מהלחץ. אחרי כמה נשימות רגועות יצאתי מהתא. מעדתי אל הכיור וכמעט ולא שמתי לב שנתקעתי במישהו בדרך.

הוא היה נער, בערך בגיל שלי. עיניים ירוקות, שיער חום מתולתל וחיוך חושף שיניים. היו לו גומות ויד אחת שלו דאגה שאני לא אפול.

"אופס." חיוך עלה על פניו.

"היי." עניתי ביובש והתנערתי מאחיזתו.

הוא הסתכל עלי דרך המראה כששטפתי פנים ואת הפה שלי. הסתכלתי עליו בחזרה. היה בו משהו מסקרן שלא הצלחתי להבין, ועיניו לכדו אותי. החיוך נשאר על פניו יחד עם מבט תוהה, כמעט כאילו הוא ניסה לפענח מה עומד מאחורי זוג העיניים הכחולות שנקראו לואי טומלינסון.

"אתה צריך אוויר?" הוא שאל.

לא שמתי לב שהוא הוביל אותי במבוך של פניות עד שיצאנו החוצה מהמבנה. עמדנו ברחוב לפתע, ממש ליד המולת החיים של כל השאר. בשבילנו הכל היה שקט. היינו מרוכזים בצבעים הכתומים שהיו מעל רבי הקומות שמסביב. הרגשתי איך הצבע חזר אל הפנים שלי ואיך הכל היה פתאום קצת יותר בסדר.