וואנשוטים | לארי✔

אהבה אחרת

טריגרים: מחשבות אובדניות, התאבדות, פגיעה עצמית.

נקודת מבט לואי

9.3.2020

אם הייתי עוצר את כל העולם למשך שעה אחת הייתי נוסע אל חוף מבודד שאני מכיר. בזמן שכולם היו קפואים במקום הייתי עובר בניהם, מטייל על החוף, וחושב מה הם הספיקו לעשות בחיים שלהם. הייתי מאחל להם לחיות חיים ארוכים ומאושרים, להתאהב, להקים משפחה ולהזדקן עם מי שהם אוהבים. הייתי משחיל פתק אל הכיסים והתיקים שלהם, מבקש מהם שישמרו על עצמם.

אחר כך, כשכמעט היה אוזל לי הזמן, הייתי מכניס אבנים לכיסים שלי. הים בטח היה רגוע, כדי שהייתי יכול לטבוע רק אם באמת רציתי בזה. הייתי עוצם את העיניים ומסתכל מסביב פעם אחרונה, לפני שהמים הקפואים עמדו לעטוף את הגוף שלי ולטלטל את גופי במצולות.

אם היה לי מזל לא היו מוצאים את הגופה.

10.3.2020

פעם אהבתי לכתוב. הכתיבה הייתה המקום הבטוח שלי, הבריחה שלי מהמציאות. היה לי קל להתחיל ולספר על אנשים שאף פעם לא הכרתי, לרקום עולמות במוחי. תמיד כשכתבתי הייתי שקוע בדף ובעט, או באותיות על המקלדת. הרעש הפשוט של הלחצנים או הדף המקרקש שיפרו במידיות את ההרגשה שלי.

אל העולם שלי הגיח זוג עיניים ירוקות ששיבש את כל מה שהכרתי.

אף פעם לא כתבתי על עצמי, או על מישהו שהכרתי. לפחות לא עד הארי, שטלטל את עולמי. כל המילים שלי היו עליו, כל הסיפורים והשירים. ושנאתי את זה, כי ידעתי שאם לא יהיה לי את הארי המקום הבטוח שלי יהיה מלא בו ואני לעולם לא אוכל להתגבר עליו.

לשנייה אחת חשבתי שעדיף לי לשרוף את הכל, למחוק, להרוס או לקבור.

11.3.2020

היום בבוקר, בשעה עשר וארבעים ושלוש דקות, הארי החליט שעדיף לו בלעדי. ידעתי שעדיף לו ככה, ידעתי שפגעתי בו ושככל הנראה הוא היה ממשיך להיפגע יחד איתי, אך לא משנה כמה הכנתי את עצמי לרגע הזה לא ידעתי כמה יכאב לי.

קראתי את ההודעה המטופשת וידעתי שהמילים נחרטו בלב שלי לנצח, יחד עם זכרונות שלא היה לי איך לשכוח.

הזדחלתי אל תוך המיטה באיטיות, התעטפתי בחולצה שלו שאיבדה מהריח שלה. הדמעות הכתימו אותה באיטיות ולא נותר מקום לספק: הכל נגמר בינינו.

לא שיניתי את השם שלו בטלפון שלי ולא מחקתי את התמונות. שומר המסך עדיין היה התמונה של הידיים שלנו והלב שלי היה עדיין שלו.