וואנשוטים | לארי✔

להתראות

טריגר: פגיעה עצמית.

לואי עלה באיטיות במדרגות החומות בביתו של הארי. פיו נפתח לפיהוק רחב בעוד הוא העביר את אצבעותיו העדינות על פניו. עיניו היו שקועות בעור פניו, באופן שהבהיר לכל מי שהיה רואה אותו שזה עתה התעורר משינה.

הוא רצה להמשיך לישון יותר מכל דבר אחר, למעשה כאב טורדני פעם ברקתו והסיח לחלוטין את מחשבתו מכל דבר סביבו. כמות הזמן שהעביר באולפן עשתה את שלה וגופו היה מיואש ותשוש.

הטלפון שלו הצביע כבר על אמצע הלילה. הארי ודאי כבר ישן. לואי הניח את משקלו על קצות האצבעות, בשקט הרב ביותר שהיה מסוגל לגייס, מגשש באפלה אחר דלת המקלחת.

הוא הרגיש מגעיל.

כבר שלושה ימים לא הייתה לו ההזדמנות להתקלח. גם אם הייתי לו אחת כזאת, הוא לא היה בטוח שהיה מנצל אותה.

ההרגשה העכורה והדביקה הזאת, אותה אחת שהייתה חוזרת פעם בכמה זמן, כלאה אותו.

כל מה שהוא היה מסוגל לעשות היה למנוע מעצמו לבלות עוד לילה באולפן ההקלטות, לנהוג עם כל החלונות פתוחים במהירות מופרזת לחלוטין, ולהגיע לבית הקרוב ביותר שהוא לא שלו.

הארי קיבל אותו בזרועות פתוחות. כמובן, כזה היה הארי. לואי אפילו לא התקשר, אבל מהרגע בו פתח לו את הדלת הארי דאג לרוץ למטבח. לא נדרשו יותר מעשר דקות עד שהגיש לו כוס תה והכין לו ארוחת ערב שלמה.

למרות הכנסת האורחים של הארי, לואי היה תשוש מידי. הוא רק חייך באדיבות, החליף עמו כמה משפטים, לפני שהתיישב על הספה ונרדם.

בדרכו אל המקלחת ציין בפני עצמו שהוא צריך להתנצל בפני הארי בבוקר. הדבר היה גס רוח במיוחד מצידו, חשב, בטח שלאחר קבלת הפנים החמימה.

לואי הטה את הטלפון שלו לכיוון הרצפה, מגשש אחר המדרגות בעזרת כפות רגליו. לא היה לו אף מושג איפה המתגים בבית העצום הזה.

לבסוף הצליח לצלוח את העלייה במדרגות. הוא הניח יד אחת על הקיר הימני, בידו השמאלית אחז בטלפון, והחל לעשות את דרכו במסדרון בחיפוש אחר חדר המקלחת כאשר הבחין בפס של אור מתחת הדלת השנייה.

הצבע הזהוב האיר את קצות אצבעותיו של לואי כשעמד מול הדלת. הייתה לו הרגשה, למרות שלא הייתה לו דרך להיות בטוח, שמאחורי הדלת היה חדר השינה של הארי.

רעש מוזר, אחד שמוחו של לואי לא הצליח לתת לו תווית, נשמע מהצד השני של הדלת. שפשוף של דבר אחד בדבר אחר. קול נשימות, מהיר וקטוע מעט. רגל קופצת במקום, ברעד.

לואי היסס. השעה הייתה מאוחרת, מאוד מאוחרת. הוא והארי לא דיברו כמעט ובכלל במשך שבועות. לא היה ממקומו לדחוף את האף.

בכל זאת הוא הניח את כף ידו על הדלת.

סקרנות אחזה בו, אותה אחת שתמיד מצאה את מקומה בתוכו כשעסק בהארי. מעולם לא הייתה לו שליטה עליה.