בטעות

פרק 29

קימברלי:

הראייה שלי הייתה מטושטשת שחזרתי להכרה. האיש שהוציא אותי מהמועדון דפק לי את הראש מכיוון ש'עשיתי יותר מדי רעש' ככל הנראה, מה שגרם לכך שנדחקתי.

הייתי כבולה למוט באמצע חדר קטן ומלוכלך.
עובש נצמד לפינות התקרה ואבק כיסה את רוב הרצפה.
השמלה שלי עלתה אבל לא הצלחתי למשוך אותה למטה מה שעצבן אותי.
משכתי באזיקים שהיו מאחורי הגב שלי בתקווה לשחרר את מפרקי היד החבולות שלי, אבל זה לא הועיל.

"שלום לך קימברלי, נחמד מצידך שהתעוררת סוף סוף."
אמר קול עמוק גורם לי לקפוץ.

"מי אתה ומה אתה רוצה!"
צעקתי בטירוף בקול רועד.

"כל כך להוטים אנחנו לא."
הוא אמר לפני שצחקק.

לא יכולתי לראות את האיש כשהוא היה בפינה חשוכה וגרם לי להרגיש אי נוחות.

"בבקשה תן לי ללכת."
ייבבתי.

"אני חושש שאני לא יכול לעשות את זה מתוקה."

"למה?"
שאלתי דרך שיניים חריקות.

"בגלל שאת חשובה למישהו שאני מכיר, מה שאומר שאת הדבר היחיד שאני יכול להשתמש בו כדי לפגוע בו."
הוא אמר כשהוא גורם לצמרמורת מפחידה לרוץ במורד הגב שלי.

"אני-אני לא יודע על מה אתה מדבר?"
אמרתי מנידה בראשי.

"זה לא משנה יקירתי, את לא צריכה לדעת."

"א-אתה מתכוון להרוג אותי?"
שאלתי כשהדמעות החלו לעלות בעיניי.

"בסופו של דבר כן, אבל קודם כל אני הולך לעשות משהו שעומד לשבור אותך לגמרי"
אמר באיום.

"ווא-מה?"
שאלתי לפני שניסיתי לבלוע את הגוש בגרון.

"מלקום תיכנס היא מוכנה בשבילך."
הוא צעק.

מה? מלקום? מי זה מלקום? למה-.

גבר גבוה ושרירי נכנס פנימה, היה לו חיוך אכזרי על פניו כשהביט בגופי.
הבטן שלי התכווצה מפחד כשידעתי מה עומד לקרות לי.

"בבקשה אל תעשה את זה אני מתחננת אליך!!" התחננתי כשהדמעות זלגו על הפנים שלי.

האיש ששמו האמנתי הוא מלקום הלך לקראתי עד שהוא כופף והתחיל למשוך את אצבעו במורד זרועי.

"בבקשה.״
התחננתי כשנתתי בשניהם מבט מתחנן.

"זה הולך להיות כיף."
אמר מלקולם בחיוך כשהוא משך באיטיות את המלכודות שלי במורד גופי, עד שהשמלה התלכדה בירכיים והחזייה שלי הייתה מוצגת במלואה בגלל עיניו הרעבות ומלאות התאווה.

"אני מקליט, אתה יכול להתחיל."
אמר האיש בחושך.
לא..

....

ניתן: