האחות האבודה-שנה ח'

הדמות בברדס

-כעבור 3 שנים-

נ.מ הארי

השנה כולנו חוזרים להוגוורטס בגלל חוסר הלמידה בשנה שעברה בגלל המלחמה. הרמיוני ממש מתרגשת, כל הדרך ברכבת להוגוורטס היא דיברה ודיברה על החומר שצריך להשלים ועל המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל ועל זה שפרופסור סלגהורן עכשיו ראש הבית של סליתרין.

כאשר הגענו להוגוורטס ליבי התחיל לפעום מהר. לא ידעתי שאשמח כל-כך לקראת שנת הלימודים השמינית.

כשנכנסנו לטירה המוכרת אני הרמיוני רון וג'יני הלכנו לשולחן גריפינדור.כשהבטתי לשולחן המורים ראיתי את פרופסור מקגונגל יושבת איפה שפעם ישב דמבלדור. נמלאתי עצב לידיעה שלא אראה אותו השנה, ואותו דבר לגבי פרופסור סנייפ.

לפתע שמעתי את מצנפת המיון שרה וחזרתי למציאות:

מורה חדשה בדרך לכאן/אחרי שנים שישבה באזקבן.

גילוי חדש הולך להתגלות/עם בוא הקוסמת רבת הדורות.

עברה היה מר/ אולי קצת מוזר.

עד כאן הכל כרגיל/ חדל לקשקש/במיון נתחיל.

שאלות צצו בראשי, למה שיביאו מורה שישבה באזקבן? מה העבר שלה? קוסמת רבת דורות?

מחשבותי חדלו כאשר האוכל הופיע על השולחן. לא קלטתי כמה אני רעב והתחלתי לטרוף את האוכל וכמוני רון שישב לידי.

לפתע הדלתות הגדולות של האולם נפתחו ואל האולם נכנסה דמות בברדס שחור. שני סוהרסנים ליוו אותה אך מקגונגל אמרה "שירותכם לא נחוץ כאן יותר!" והם ריחפו החוצה בלחשושים כועסים. הדמות התקדמה ומתחת לגלימה הבזיקו שני צמידי כסף בוהקים, אחת על כל יד של הדמות, הם נראו כאילו הפעילו עליהם לחש עוצמתי. "כן?" שאלה הדמות בקול חלק כמשי והורידה את בידיים גרומות את הברדס. מולי נחשפו פנים מקומטות מזקנה ושיער אפור מקורזל וקצר. "אני מקבלת את הצעתך" אמרה הזקנה למקגונגל "אבל יש לי שני תנאים" "מהם?" שאלה מקגונגל "אחד, אני צריכה את השרשרת, עכשיו" אמרה הזקנה, מקגונגל רשפה בכעס והניפה את שרביטה, שרשרת קולר ריחפה אל הזקנה ונכרכה סביב צווארה, הזקנה חייכה לעצמה חיוך מרוצה שהעביר בי צמרמורת. "והשני, האזיקים" אמרה והושיטה את ידייה כלפי חוץ. מקגונגל הרימה בשנית את שרביטה והצמידים השמיעו קול נקישה ונפתחו. בבת אחת פניה של הזקנה הוחלקו ושערה נהיה שופע ונצבע בגוון ג'ינג'י.ולפני נעמדה דמות שונה לגמרי מהקודמת. ליבי החסיר פעימה למראה, הדמות נראתה בדיוק כמו אימי לילי, רק העיניים שלה היו בצבע חום-דבש כשל אבי.

"שלום לכולם, אני היא המורה הדשה להתגוננות מפני כוחות האופל, אתם יכולים לקרוא לי פרופסור פו-" "דיימונד! פרופסור דיימונד" קטעה אותה מקגונגל "כן, דיימונד" אמרה המורה החדשה בחיוך מזויף. "אז, איפה דמבלדור?" שאלה דיימונד וגל עצב שטף אותי. ""הוא מת" אמרה מקגונגל "אני מקווה שבדרך מכאיבה במיוחד, השרץ הזקן הזה-" אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי נעמדתי וצעקתי "אל תדברי ככה על דמבלדור!" "אני אדבר על הפרחח הזקן איך שבא לי-" היא הפסיקה לדבר כשראתה אותי "הארי?" אמרה וטון הדיבור שלה השתנה בבת אחת, "מה הוא עושה כאן?" שלה ופנתה אל מקגונגל "הוא לומד כאן" ענתה מקגונגל באומץ כי המבט שדיימונד תקעה בה היה יכול להרוג "איך הוא העיז להביא אותו אחרי מה שקרה לג'יימס ולילי, אחרי מה שקרה לי?" אמרה הפרופסור בעצבים. היא תלשה את האבן הקטנה שהייתה תלויה לה על השרשרת וזאת הפכה לשרביט קריסטל באורך חצי מטר והיא הניפה אותו בתנועה חדה וקראה "אציו דיוקן!" תוך שבריר שניה ריחף מולה הדיוקן של דמבלדור. "סורל להירגע!" אמר דמבלדור בבהלה מתוך הדיוקן "להרגע? להרגע? איך אני אמורה להיות רגועה כשכל חייו הוא חי בשקר שהוריו היו המשפחה היחידה שנותרה לו? תן לי סיבה אחת למה לא לשבור את הדיוקן שלך ולספר לו הכל!" דיימונד צעקה "רק אל תגלי לו מה את!" אמר דמבלדור בפאניקה אמיתית, "הו, אני הולכת לספר לו בדיוק מה אני" אמרה ונעצה את השרביט בדיוקן, עכשיו השרביט הפך לחרב קריסטל חדה. פרופסור דיימונד מלמלה "זה הוציא עצבים של 19 שנה" ושלפה את החרב וזאת הפכה בחזרה לתליון שאותו היא תלתה על השרשרת ואז פנתה אליי, גופי רעד מפחד מעוצמת מבטה "פוטר, בוא למשרד שלי ביום שישי בערב, יש לנו הרבה על מה לדבר" אמרה ויצאה מהאולם.

"כולם ללכת למעונות" אמרה מקגונגל "וכל המורים להישאר פה" לאט לאט התחילו כל התלמידים בליווים של המדריכים ללכת למעונות ואני ביחד איתם, אבל במקום ללכת לישון, לקחתי את גלימת ההיעלמות והתגנבתי בחזרה לאולם הגדול והצמדתי את אוזני לדלת הסגורה אבל קפאתי כאשר שמעתי את קולה של מקגונגל אומר "אסור, אסור שהוא ידע שהיא אחותו".

היי אנשים, מקווה שנהנתם/ן,  פליז תגיבו ותצביעו, יש לי 7 פרקים משוכתבים ועוד 3 כתובים ביד והצבעות ותגובות מעודדות אותי להמשיך לכתוב ולשכתב 💙