רצתי מאחורי הפנימייה, רצתי ורצתי... לא הסתכלתי, לא קדימה ולא אחורה. מרוב שרצתי מאוד מהר, נתקלתי במישהו חזק מאוד, אין לי מושג מי, אבל כל מה שאני זוכרת זה שנפלתי אחורה...
התעוררתי, מסביבי היו לפחות 3 אנשים, 2 בנים, גדולים, נראים מוכרים, לא זיהיתי ישר ואישה אחת, נראת כמו אחות, בגלל הכובע שלה. ראיתי מטושטש, שמעתי קול קורא לי: "אנהההה...."
"אנהההה"
"אנה את בסדר?"
זיהיתי את הקול הזה, זה היה רואי.
לידו היה מישהו גדול, כל מה שראיתי זה את בגדיו השחורים, הוא עישן על כל החדר. זיהיתי אותו, זה היה עידן.
האחות צעקה עליו מיד, "השתגעת?????!!!!
על תעשן לידה!! היא עוד לא קמה ואתה כבר רוצה שהיא תתחיל להישתעל ולהיחנק?!"
"בסדררר בסדררר אני הולך החוצה לכמה דקות", הוא אמר בקול מתנשא...
"רואי, תשגיח עליה כמה דקות, אני הולכת להביא את הדברים בכדי לעשות לה בדיקת דם, אני תכף חוזרת"
"אנה, אנה קומי!"
"תקשיבי, למה ברחת ממני?"
עד שקמתי עברו כמה שניות, בנתיים ניסיתי להוציא כמה מילים כמו אני... אממ... לא... אוף....
"בסדר דברי לאט לאט רק תסבירי לי למה ברחת?! אני פשוט לא מבין.... את... נגעלת ממני?
הוצאתי מילה ועוד מילה, לאט לאט יצא משפט, לא ברור כל כך, היה לי קצת קשה לדבר, אני חושבת שנפלתי על הראש, חזק, הרגשתי כאילו אני עומדת ליפול
" אני.... לא.....נגעלת....אווףף קשה לי לדברררררררר"
שכבתי חזרה למיטה. אמרתי לו שאני יסביר לו יותר מאוחר.
"את ממש אוהבת להשאיר אנשים במתח נכון?" "אנה? אתתת חיה?" "אממ, טוב נו נדבר אחר כך אני חושב"
נרדמתי, שקעתי בשינה עמוקה, הרגשתי ממש עייפה. אחרי כמה דקות של שינה טובה האחות העירה אותי ועשו לי בדיקת דם. אחרי הבדיקה התעוררתי לגמרי. כבר היה בערך 4 בצוהוריים, האחות אמרה לי שאני ישאר לישון בחדר הזה, לא כדי לי ללכת לישון בחדר עם כולם, ברעש, ממחר אני יעבור לחדר חדש. דווקא שמחתי, יום אחד לפחות בלי אנשים להכיר, כבר הכרתי מספיק! כמה חברים צריכים להיות לבן אדם אחד!?
"אנה הבטחת לי!" שמעתי את אורי נכנס לחדר בזמן שאני בפאלפון שלי, רואה הופעה של מרלין מנסון, כן אני מתה עליו. כולם חושבים שהוא מוזר ומפחיד, אבל לדעתי, מתחת לכל המסכה הוא אדם נפלא! אולי הוא פשוט לא אוהב אותו האמיתי, מסתתר מאחורי מסכות מפחידות, אבל הוא מאוד מוכשר, לפחות לדעתי...
"כן נכון, הבטחתי" מלמלתי בשקט, כן אני מעדיפה לדחות דברים, כמה שיותר רחוק יותר טוב, אני לא אוהבת דרמות, אני לא אוהבת להסביר את עצמי, אני נסגרת וזהו, אבל רואי הצליח לשכנע אותי, לא יודעת למה, אני חושבת שפשוט רציתי להסביר לו את עצמי, רציתי איתו קשר, הוא נראה לי מדהים! למרות שהוא צחק עליי קצת בכיתה, בהתחלה, אני לא שומרת טינה לאף אחד, אנשים העבירו אותי דברים יותר גרועים מזה, דווקא שמחתי שהוא פנה אליי, זה עוד לא קרה לי, הוא שונה מכולם, אני מקווה...
יצאנו החוצה, הלכנו לאיזה מקום מלא בדשא, הוא היה ממש גבוה, הדשא הזה הגיע לי לפחות עד הברכיים, שאלתי אותו: "עד לפה הלכנו רק כדי שאני יסביר לך למה ברחתי?"
"אמממממ, לא יודע, מה את חושבת?"
הוא ענה בתמימות, אמרתי לא: "גם לא יודעת"
הוא הסתובב מתנשף עם מבט לחוץ ועצוב, הוא העיף עליי מבט שוב והסתכל עליי כמה שניות, ניסה להגיד לי משהו דרך העיניים, אמרתי לו "למה אתה מסתכל אלי ככה?" הוא סובב את הפנים שלו קדימה בנשיפה עמוקה וכבדה, ואמר בלחש: "עזבי, לא משנה"...
קלטתי אותו... הוא היה יותר שקוף מכל דבר שקוף, הוא חושב ששכחתי שהוא ניסה לנשק אותי! לא שכחתי! איך אפשר לשכוח, רק רציתי שהוא יגיד לי את זה ישירות, כמה ביטחון יש לו בשביל להגיד לי את זה? אין לו, הוא חסר ביטחון, כמו כולם, כמוני, לכולם יש איזה משהו שקשה לנו להודות בזה...
התיישבנו ליד עץ גדול, הפנתי אליו מבט וגם הוא, הוא שאל אותי: תגידי, את.... אמממ.... על מה את חושבת עכשיו?
YOU ARE READING
רואה ואינה נראת
Ficção Adolescenteהעבר שלה מלא בבדידות, היא הייתה רגילה שלא שמים לב אליה בגלל איך שהיא נראת ומה שהיא אוהבת. אנה לווין, ילדה קצת שונה מכולם, נשלחה לפנימיה על ידי הוריה בטענה שהיא סובלת מבדידות בבית ספרה. היא חשבה שהכל ישאר אותו דבר, לא יהיו חברים, לא ידידים, רק דמעות...
