when the world breaks... its just you and me(Hebrew)

פרק 5- אדוארד.

הם עמדו ככה לפחות עשר דקות, מחובקים. ליאם כירבל את הילדון בזרועותיו, ואייר טמן בו את פניו. האווירה לא הייתה אחת מהטובות, בכל זאת, הם היו בחדר שירותים של הבר. הריח היה לא משהו, והם יכלו לשמוע שהייתה נזילה מאחד צינורות המים, או שזה היה מהגג. ובכל זאת, זה היה הרגע הכי טוב בשביל שניהם. הם היו צריכים את זה, יותר מכל דבר אחר שיכלו להציע להם.

אך צלצול טלפון אחד הרס להם את הרגע. מנגינה טיפוסית של טלפונים הצטלצלה מהכיס האחורי של אייר. ידו של אייר נשלחה לכיס, בעודו ממהר להתנתק מחיבוקו של ליאם כדי לראות מי זה מתקשר. מבטו מיד הפך לנחרד כאשר ראה את המתקשר ומיהר לענות. "הלו?" ליאם יכל לשמוע את ההיסוס הניכר בקולו העדין. בעייניו התנוססה אותה ההבעה- הבעת אימה ופחד.

"תחזור הביתה. אני צריך אותך" ליאם יכל לשמוע את הגבר מאחורי הטלפון אומר. היה לו קול עמוק וקצת צרוד, בהחלט לא נשמע כמו מישהו שנחמד לנהל איתו שיחה פנים מול פנים. אייר בהה במסך כמה דקות במבט ניטרלי שלא הצליח לפענח, לרגע נדמה שהזוהר המוכר בעייניו נעלם, אבל רק לרגע. הוא הרים את מבטו אל ליאם ואמר "מצטער, אני צריך ללכת" אייר קם מהכיור שישב עליו בקפיצה והתקדם לכיוון דלת היציאה האפורה. רגע לפני שיצא, הסתובב אל ליאם שוב וחייך לעברו חיוך קטן. "נתראה" אמר, ויצא מהחדר שרותים, משאיר את ליאם מאחור.

ליאם תהה לעצמו למה הילדון הלך כל כך מהר, ולמה נראה מוטרד כל כך. הוא חשב על הקול שבקע מהטלפון, הקול הצרוד של הגבר שהתקשר. הוא תהה אם זה בגלל הבחור. ואם כן- למה נראה מוטרד כל כך? טוב. הוא בהחלט לא ישאיר את זה ככה. הוא יגלה אם זה בגלל הבחור, או שהוא סתם מגזים ואייר לא רצה להישאר בחברתו.

...

כשיצא, אייר מיהר להחליף את מדי הבר בבגדים יום-יומיים ויצא מהבר בהליכה מהירה. הוא היה צריך לעבור מספר מבורך של רכובות בשביל להגיע לביתו. חרא, הוא יהרוג אותו. הוא מיהר להתקדם ברחוב וחלף על פני כמה חנויות בגדים סגורות, שבובות ראווה לבושות בבגדים יוקריים נראו מהאחורי חלון הזכוכית הגדול. הוא גם חלף על פני חנות כלי נגינה, ועצר לרגע להסתכל על גיטרה חומה גדולה שהוצגה בחלון הראווה. היא הייתה ענקית, צבעה חום עץ. היא הייתה יפה בעייניו של אייר, יפה מאוד.

הוא בהה בה כמה דקות בודדות, ואז חלף על פני החנות כאילו לא היה שם. הוא לא יכל לעצור כל רגע. הוא היה חייב להגיע כמה שיותר מהר. רגליו הגבירו את קצת הליכתו, והוא התחיל לרוץ. גשם ירד על גבו החשוף, הוא קילל את כל העולם על זה ששכח לקחת מטרייה. שיעורו ובגדיו נרטבו לחלוטין, והוא אפילו לא הגיע.

הגשם ניהיה חזק יותר ככל שעבר עוד רחוב. הוא כבר היה קרוב, רק עוד כמה רחובות והוא מגיע. הוא רץ ככל שרגליו נסעו אותו, והתעלם מהכאב החד והעייפות שחש. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה כתמים שחורים, אבל הוא התנער מהם. לא עכשיו. החוסר בברזל לא יכל להכות בו עכשיו.