when the world breaks... its just you and me(Hebrew)

פרק 23- ממש כמו בחלום

קול צעדים העיר את אייר מהחלום המופלא הזה, וגרם לו להפיל את החולצה ארצה בקול קלוש. הפחד הציף את גופו במיידית לשמע הצעדים ההולכים ומתגברים כנגד אוזניו, ואייר ידע שיש לו רק סיכוי אחד לברוח. עכשיו.

הוא כבר פרס את כנפיו הלבנות, ומספר נוצות מתעופפו באוויר ונשרו על שק השינה של האיש אשר התגורר שם. אבל רגע לפני שעף משם, הרים אייר את החולצה בצבע ירוק ביצה מהאדמה. הוא לא התכוון להשאיר שם את הדבר הזה, הוא התכוון לקחת אותה איתו ולישון בה, עד שהריח יעלם והחולצה תריח כמו אייר.

אייר לקח תנופה בעזרת האוויר שסביבו, והתעופף מן האוהל אל צמרת העץ הגבוהה שלידו, בתקווה שבן האדם שמתקרב לא הבחין בתנועתו או בתנועת כנפיו. הוא התחבא בין העלים והענפים, ממקם את גופה תחת ענף גדול אחד, מסתתר בין עליו, ומציץ החוצה.

כשלא ראה דבר שמתקרב, החליט אייר לפשוט את החולצה האפורה, הבלוייה כעט מרוב שימוש, של ליאם, שעדיין לבש אותה עוד מאז היום ההוא. כמובן שהוא כיבס אותה, הוא כיבס אותה בנהר, עד שבצעה כמעט דהה כעט ללבן. הוא לבש מעליו את החולצה הירוקה, קורע בה שני חורים בגב לכנפיו. מיד הרגיש אייר את החמימות בגופו, תגובה לסיפוק שחש כשלבש את החולצה הירוקה הגדולה ממידותיו. הוא הרים את קצוות הצווארון שלה בשתי ידיו וקירב לאפו, מסניף את הריח המוכר שנדף ממנה.

יותר נכון, עד ששמע רעשים חדשים. אייר עזב מיד את החולצה בבהלה, והחל להסתתר שוב בין העלים של העץ. רק לאחר רגע נוסף, הרשה לעצמו אייר להציץ מבין הענפים מטה אל מפיק הרעש. הוא הזיז את העלים לצידם, ונשימתו נעצרה מיד. למטה עמד בחור, הנראה בסביבות גיל העשרים. שיערו בצבע חום כהה, עם מאט פסים בצבע דבש, ועורו הכהה, השזוף, שנתן לו מראה יפהיפה. אוזניים וזנב כצבע שיערו בלטו מגופו, אוזניים וזנב של זאב, שאייר הכיר. גם את הבט הזה אייר הכיר. את המבט הרעב מאט, המגחך-רציני של האיש, שכעט בחן נוצה לבנה וארוכה של אייר, מחוץ לאוהל.

אייר הכיר הכל בגוף הזה, בבן אדם הזה. כל מבט, כל תנועה חדשה של אוזניו של הזאב. לא, לא של הזאב. של ליאם. זה היה ליאם, ואייר היה בטוח בכך. אבל איך זה הגיוני? הרי ליאם מת לנגד עייניו, ממש מת בידיו של אייר עצמו. אבל הנה הוא שם, עומד בריא ושלם עם הנוצה הלבנה שלו בידיו. קריל צדקה, חשב אייר. ליאם באמת חי, בריא ושלם.

אוזניו של ליאם נעו מצד לצד, וזנבו קישקש למראה הנוצה הלבנה המוכרת שבידיו. היה נדמה לו ששמע רעשים מכיוון עץ האלון שליד אוהלו. הוא הפנה את מבטו מעלה, אל צמרת העץ, אבל הדבר היחיד שליאם ראה היו ענפים, עלים, ומספר עלים יבשים שנשרו ממנו בזה הרגע.

אייר עף מהעץ, גורם לעלים ליפול ממנו, ונמלט על נפשו אל הקן הגדול שלו בהמשך הדרך. אמנם גילה שליאם חי, אבל זה בהחלט לא אומר שליאם רוצה בכך שהוא יחייה, או שיפגוש אותו, או שיראה שהוא חי. אייר חשב שליאם שונא אותו על כך שגרם לו לכל כך הרבה כאב. אם לא ליאם, לפחות אייא שנא את עצמו על כך, ולא היה מסוגל לסלוח לעצמו. הוא מרח מהמקום ההוא, כי עדיין לא היה מוכן לרגע בו מבטיהם יפגשו, ומבט האכזבה יעלה על פניו של ליאם למראהו של אייר.