"אבא! אבא! תראה!" רץ אייר בן החמש במדרגות שבביתו של אדוארד. שיערו הלבן הארוך נופל על פניו הקטנות. כשהגיע למדרגה האחרונה, נתפסו רגליו בבדת מכנסיו הגדולים ממידתו והילדון נפל על פניו מול אביו המאמץ שישר אליו את מבטו מלמעלה. "תראה, אבא!" התיישר הילדון במקומו והרים את ידיו המחזיקות בבובת פרווה ורודה של ארנב. מבטו היה קורן, כאילו זכה בפרס נובל. סומק קל היה על לחייו, ושפתיו התעקלו בחיוך. "תראה מה מצאתי!" הכריז אייר בגאווה.
אביו המאמץ ישר אליו מבט נוזף, שמחק את חיוכו הקורן של אייר מפניו. הוא שלח את ידו לעבר הבובה, ומשך אותה מידיו הקטנות של אייר. "זה לא בשבילך ילד" נזף בו אדוארד. "ילד כמוך לא אמור לשחק בבובות פרווה."
אייר יכל רק לצפות באדוארד לוקח לו את הארנבון וקורע אותו לחתיכות, לא משאיר בו תקווה, או שמחת חיים. לוקח לו את הילדות. שפתיו רעדו, נראה שהוא עומד לפרוץ בבכי, אך הוא החזיק את עצמו. הרי אדוארד לא מרשה לו לבכות, והוא לא רצה להכעיס אותו.
הילדון ברח במהירות אל חדרו הקטן והתיישב על המיטה הצרה שבחדרו. הוא חיבק את רגליו וטמן בהן את ראשו, בעוד ההדמעות מתחילות לזלוג על פניו החיוורות.
***
"אבא" אמר אייר בן העשר לחלל הריק בביתו. "להתראות אבא" הילדון עשה את דרכו אל הדלת החומה המאיימת ופתח אותה, חושף בפני עצמו את אור השמש החמים, ועשה את דרכו בריצה אל עבר היער הגדול, היער בו מצא אותו ליאם שנתיים לאחר מכן.
הוא ברח מאדוארד במשך שנתיים שלמות, עד שלבסוף מצא אותו והחזיר אותו אל היסורים.
***
"אבא" אמר אייר בן הארבע-עשרה בקול חנוק, כאשר אדוארד הפיל אותו על מיטתו הצרה. "אם אעלם, אתה תשים לב?" דמעות זלגו על לחייו מכאב, חונקות את נשימתו. "אם אמות, יהיה לך אכפת?" היו המילים האחרונות של אייר, לפני שהגיעו הזעקות. זעקות כאב, זעקות אימה.
זעקות הקוראות לעזרה. אבל אף אחד לא בא, הוא נשאר שם, בזמן שאדוארד עושה את מה שהוא רוצה בילדון. והילדון? הילדון רצה רק חיבוק. שיעטפו אותו בזרועות חמימות ויתנו לו לשפוך את דמעותיו, שהצתברו במשך שנתיו עם אדוארד.
***
"היי" אמר ליאם בעודו נשען על העמדה של הבר שאייר עמד מאחוריה. "הכל בסדר?" שאל ליאם כאשר הילדון לא ענה. כיסוי עייניו הרגיל של אייר שוב היה על פניו, מכסה את עייניו ואת הקעקוע המעוקל שעל פניו. הוא הסתובב בבת אחת לעבר ליאם כאשר שמע את קולו העמוק. "כן, הכל בסדר, סליחה, נשעבתי קצת למחשבות" ענה אייר וניגש אל ליאם. "תרצה משהו?" שאל, ושלף כוס קעורה מהמדף העליון, מנקה אותה עם המגבת שביידיו.
"האמת שכן" אמר ליאם ומתיישב על אחד הכיסאות העגולים הגדולים ליד עמדת הבר. "אשמח לשמפנייה, אולי אפילו, כמה כוסות" מבטו נדד אל אייר. כך אייר עשה. תחילה מזג לו כוס שמפנייה אחת, שאותה סיים ליאם בלגימה ארוכה. את השנייה הוא מזג בהיסוס קל, ואת השלישית מזג כבר בחשש על חייו של הזאב הצעיר. "אתה בא לפה לשתות הרבה?" שאל אייר, בעודו מוזג לו את הכוס השלישית.
"האמת שכן, אתה יודע, אני בא לפה לברוח מהמחשבות" ליאם נמרח על עמדת הבר. "מחשבות לא נחמדות" הוא לקח מהילדון את הכוס השלישית וסיים אותה בכמה לגימות ארוכות. אייר ילך לשים לב שהוא כבר שיכור, וסירב למלות לו עוד כוס. "למען הבריאות שלך" אמר, והניח את הבקבוק הריק בערימה ליד כל הבקבוקים הריקים.
בפעם הבאה שהסתובב אל ליאם, יכל אייר לראות אותו עם ראשו מונח על השולחן הגבוה, אוזניו שמוטות על ראשו ומבטו בוהה אל הלא נודע. מבטו נראה ריק, כאילו שאבו ממנו את כל הרגש. לחייו היו סמוקות מהאלכהול. אייר חשב שהוא חמוד, אבל מיהר להתנער מהמחשבה. מה פתאום הוא חושב דברים כאלה?
מבטו של אייר נדד אל השעון, והוא הבחין שזמן העבודה שלו נגמר לפני רבע שעה. הוא תהה לעצמו מה הוא צריך לעשות בקשר לליאם בשתוי, והחליט לקחת אותו אל הביתו, ללוות אותו. הוא ניגש אל ליאם ומניח את ראשו מול מבטו של ליאם על השולחן. "ליאם ליאם" אמר אייר. "אני רוצה לקחת אותך הביתה, איפה אתה גר?"
עברו כמה דקות עד שליאם מלמל את הכתובת בה הוא גר בקול קטן ולא מובן, אבל אייר הצליח לפענח את מה שאמר. מיד סובב את ידו של ליאם סביב כתפיו, והלך איתו אל עבר היציאה מהבר, בעוד ליאם מועד מידי פעם. אייר דאג לו כשנפל, עזר לו להתיישר מחדש. וככה הם הלכו, במשך כמה רחובות ספורים מהבר, ניצב ביתו של ליאם. הבניין המפחיד שאייר תמיד פחד לבקר בו.
***
"אבא, מה זה המקום הזה?" שאל אייר בן השמונה, בעוד אדוארד גורר אותו אחריו בין הרחובות. ידו של הילדון הורמה והצביע לפנים, אל בית רב קומות. בית די ישן, וגם די מפחיד. בתים לא היו מוכרים לאייר הקטן, גם האורות החזקים וצלילי המוזיקה והאנשים הצוחקים לא היו מוכרים לו.
"זה מקום שאף פעם אסור לך לבקר בו, שמעת ילד?" הצהיר אדוארד בקול נוזף ומשך אחריו את הילדון. אייר הקטן נורא התעניין אז באנשים, ברחובות, ובמיוחד לא בבית המסתורי שאביו המאמץ אסר עליו לבקר בו. אבל המשיך ללכת אחרי אביו, ולא שולח לו מבט אחד לאחור.
***
"ילדון" נאנק ליאם בעוד אייר מוריד אותו על הספה בביתו. ננסי וסאם לא היו בבית באותו ערב, מה שהיה טוב בשביל שניהם, עזר להימנע מסיטואציה מביכה. ליאם תפס בזרועתו של אייר, ולא נתן לו ללכת. "אל תילך" אמר ליאם בקול מתחנן. "אל תשאיר אותי לבד" ליאם עבר לישיבה, וחיבק את ידו של הילדון.
אייר זכר את עצמו מיישר אליו את מבטו, ומתיישב לידו, מכסה אותו בשמיכה שהייתה על הספה ופשוט יושב שם לידו, מסתכל על עייניו העצומות ועל הריסים הארוכים שלו. הוא נשם דרך הפה, מה שהיה חמוד לדעתו של אייר.
אבל הוא לגמרי לא זכר, למה התעורר ביום שלמחרת במיטתו של ליאם, כאשר הוא שוכב ליד הזאב, ללא כיסוי עייניו.
וואו כמה זמן לקח לי לכתוב את הפרק הזה-
פרק קצר הפעם:) מקווה שתהנו!
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Romance☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...
