החיים... לא יכלו להתהפך טוב יותר בשביל אייר וליאם. מאותו הרגע, הם חיו יחד באוהל של ליאם. כלומר... כמעט. הם אכלו יחד, ישנו יחד, עשו הכל הכל יחד, אפילו 'השתוללו' בלשון המעטה בלילה. ממש, ממש דבוקים אחד לשני.
אייר אימץ לעצמו את מירב החולצות של ליאם, שכעט היו מחוררות מאחורה הודות לכנפיו של אייר, שקראו בבד שני חורים גדולים בגב החולצה. אבל לליאם, זה לא היה אכפת. הוא אהב לראות את ההתרגשות בפניו של הפניקס כל פעם הביא לו ליאם חולצה חדשה, ועוד יותר אהב לראות אותו מסתובב בהן. ליאם היה גדול מאייר במידותיו, כך שלפעמים החולצה בלעה כמעט לחלוטין את המכנס הקצר שלבש אייר מידי יום. אתם שואלים איך ממכנס ארוך זה הפך לקצר? פשוט מאוד. היה נורא חם בתקופה אצלם, אז אייר פשוט קרע אותם. פשוט וקל.
ולמרות הכל, לא כל דבר היה מושלם. הנערים, היו צריכים לזכור שאייר היה מבוקש באומה, ושליאם, צריך לחזור אל ביתו בשביל לפרנס את עצמו ואת ננסי וסאם. לא רק זה, אסור היה לו לחשוף את קיומו של אייר, שזאת עוד בעיה יחסית חמורה. הוא היה צריך לחזור, בשביל לחסוך חשדות משאר הסובבים אותו. אם יעלם, בטוח יתחילו לחשוד, וידעו שהוא הלך ליער. אם יחפשו אותו, בטוח ימצאו, ואז ימצאו גם את אייר.
הם החליטו, לצערם של שניהם, שליאם יבוא ליער כל שבועיים. הוא יעבוד שבוע אחד, ושבוע אחרי יבוא אל היער לשבוע חדש, יחזור אל אייר שלו לשבוע, ויחזור לעבוד שבוע שוב, וככה, יחיו הנערים. אמנם זה נורא ציער את אייר שליאם לא יוכל לחיות איתו כל הזמן, אבל הוא הניח שמעשה זה טוב יותר מכלום, ובהחלט ידע על הסיכונים שעורבים להם אי שם באומה.
זה היה יום שמשי במיוחד, ויחד עם השמש, היו הביא אימו מגז אוויר חמים, שלא היה שגרתי לעונת האביב. העצים ביער בדיוק התחילו להיצבע בכתום אדמדם, והיו גם חלק שעליהם נשרו מהם, והפכו לערימות כתומות אדמדמות של עלים מתחת לגזע העץ הקירח.
היה זה סוף השבוע של הנערים יחד, היום האחרון שלהם לפני שיפרדו לשבוע חדש, כל אחד עם עצמו ועיסוקיו.ליאם ואייר, ישנו יחד מכורבלים בשק שינה הגדול של ליאם. ליאם פקח את עייניו בזהירות, ממצמץ כמה פעמים בשביל לסלק מעייניו את קורי השינה. מוחו היה מעורפל מעט, כשהשפיל את מבטו אל אייר הקבור בזרועותיו וישן בשלווה.
חיוך התפשט על פניו של ליאם, וחמימות למראה אהובו התפשטה בגופו. הוא הטה את ראשו מטה מעט, נושק לשפתיו העדינות של אייר לנשיקת בוקר טוב קטנה, מה שנהגו שניהם לעשות אחד לשני בשבוע האחרון. רק אז הבחין ליאם שלא היה לבוש כלל, וכשהביט באייר, גילה שהוא לבוש בחולצתו שלו בלבד.
זה יכל להסביר הרבה דברים, כלומר, יותר מידי דברים. ליאם רק קיווה שלא פגע בילדון, כי הוא עצמו לא זכר דבר ממה שקרה. דאגה התפשטה בגופו. דאגה ממה שעלול לקרות. הוא דאג מתגובתו של אייר אם מחשבותיו נכונות, והם באמת עשו את זה. הוא באמת, באמת דאג מתגובתו של אייר.
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Romance☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...