ליאם לא יכל לעשות דבר, מלבד לרוץ מהמקום ככל יכולתו. הוא אפילו לא אסף את דבריו, הוא נמלט על נפשו, כשביידיו נמצא ילדו המפוחד. קולות הצעדים והצעקות כמעט הגיעו אליהם, כאשר עף אייר מהמקום. אבל החושים החדים של ליאם ויכולות הריאקציה שלו גברו על האנשים שמבעד לקרחת היער שלהם, כך שליאם יכל להגיב ישר ולהימלט על נפשו.
הוא רץ, אוחז בג'ין בחוזקה כדי שלא יפול, כדי שיהיה מוגן בזרועותיו. ג'ין לא היה רגיל למהירות הזו, או לקולות הרועשים שבאוזניו, או לכל דבר מזה, בעצם. ליאם יכל ממש לראות את הפחד בפניו של הילד הבוכה, אבל ליאם לא עצר להרגיע אותו. כי ידע, שאם יעצור, אף אחד מהם לא ישאר בחיים לתקופת זמן ארוכה.
הוא ידע שהוא חייב לברוח. ידע שחייב להסתיר את זהותו של ג'ין. ויש רק מקום אחד, שליאם יכל היה ללכת אליו. רק מקום אחד, שגם אם הסוד בו יחשף, לא יהרגו את ג'ין הקטן שלו. והמקום הזה, המקום הזה היה דירת השותפים הישנה, שלא ביקר בה כבר כחצי שנה. מאז אותה הפעם כשנכנס לכלא. זה יהיה אמנם סופר מוזר אם סתם יתפרץ אל הדירה, אבל ידע שאין לו ברירה. זה היה המקום הבטוח היחיד בשבילו ובשביל ג'ין.
רגליו פגעו באדמה, משאירות עליה סימני צעדים עמוקים ממהירות ריצתו. ענפים חדים פגעו בזרועותיו, חודרים לבשרו ומשאירים בו סימנים מדממים. ליאם הידק את השמיכה הקטנה סביב ג'ין, מקווה שהילד לא נפגע. הוא כבר יכל לראות את השינוי הניכר ביער, בעלים שהופכים בהירים יותר וצורתם שונה מהעלים שביער הגבול. הם כבר היו קרובים ליציאה, קרובים למקום הבטוח. ג'ין זז בזרועותיו של ליאם, מציץ החוצה מן השמיכה. ליאם ראה שג'ין מסתכל עליו, ומטה את ראשו לכל צדדיו בחיפוש אחר אדם נוסף, שלא היה שם.
"מא?" שאל ג'ין בנימת בהלה. הילד, לא היה רגיל להישאר לבד בלי אייר. אייר תמיד היה איתו, מרגע לידתו ועד עכשיו. אבל כשהילד לא מצא את אייר לידו, היה מובן מה יקרה. הוא יבהל, ויחפש אחר אמא שלו. "מא?" שאל ג'ין שוב, וליאם הידק את אחיזתו בג'ין, מקרב אותו אל חזהו. "אל תדאג ג'יני" אמר לו ליאם. "מא עוד מעט יחזור" אמר בבטחה, וסידר את השמיכה סביבו וסביב כנפיו תוך כדי ריצה.
ליאם יצא אל האור, מהיער אל העיר. שרירי רגליו שרפו, כאבו כאילו שורפים אותן מבפנים. והוא עצמו, היה מוטש גם הוא. בעייניו היו דמעות, דמעות שליאם לא יכל לבכות החוצה. הוא גם לא רצה, הוא היה צריך להיות חזק, בשביל ג'ין ובשביל אייר שלו. הוא יגיע למקום הבטוח, יספק לג'ין הגנה, וכל השאר לא היה בגדר ה'לעשות', לפחות לא כרגע.
***
טאח, טאח, טאח, אלה הקולות שהשמיע הדלת כאשר דפק עליה ליאם שלוש פעמים. הוא עמד מותש ליד הכניסה לדירת השותפים, כאשר ג'ין ישן בזרועותיו החמימות בנעימות. הוא ניגב זיעה ממצחו, מסיט הצידה קצוות שיער שנופלים על פניו ומפריעים לראיתו. כאשר לא שמע תגובה מבפנים הדירה, דפק על הדלת שוב שלוש פעמים, ואז שמע את קולה של ננסי בוקע מבפנים. "מי שם?" צעקה העכברה מבפנים. נשמע שהיא לא שמחה לאורחים.
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Romansa☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...
