ליאם עשה את דרכו לאורך כל שכונת העוני, שהייתה צמודה לשכונתם החשוכה של כל העבריינים. רק שבניגוד לשכונה בה גר ליאם, שכונת העוני נראתה איכשהו בהירה יותר, ואפילו, שמחה יותר, למרות העוני והרעב ששרר שם לאורך כל ימות השנה.
הקפוצ'ון של הג'קט שלבש, הסתיר את זהותו משאר הולכי הרגל שעברו בעדו. לאורך כל כביש האבנים, אשר נועד להולכי רגל בלבד, ישבו משפחות קטנות, שהתחננו לכסף מאלה שיש להם לחם בבית. היו גם זקנים בודדים, שנראה שהשלימו כבר עם מותם. והיו ילדים, ילדים קטנים בכל מקום. בני נוער מכרו פריטים בשביל קצת כסף לאוכל, והקטנים יותר עזרו גם הם.
אבל היו גם ילדים בודדים. כאלה שמכרו לבדם, וכאלה ממש קטנים, שישבו בצד הדרך ותיצפתו על העוברים במבט קטן וכאוב. ליאם ריחם עליהם, באמת. אם היה יכול, היה עוזר לכולם, לפחות קצת. אבל לו בעצמו אין מספיק בשביל להאכיל את שלושתם.
הוא לא יכל לומר שלא נראה חשוד בעייני העוברים. כל אחד היה נזהר מגבר מנופח בקפוצ'ון שחור עם ידיים בכיסים. אבל ככה היה לו טוב יותר, הוא לא התעניין בליצור אינטרקציה עם העוברים, או בכללי, אבל הוא נחרד מהמבטים משואלים שהפנו לעברו, ונתקעו בו כמו סכינים.
משב רוח קל התנגש בפניו של ליאם, וגרם לזאב להזיז את פניו ימינה ולעצום את עייניו, כדי שגרגירים לא יכנסו אל עייניו או שהרוח תעיף את כובע הקפוצ'ון מראשו. אבל כשהסתכל לכיוון ימין, הבחין ליאם בילדון, שלא הצליח ליאם לזהות את פניו, שמכר זוג כבשונים קטנים ועגלגלים, שמרוב הצמר, נראו כמו שני גושי פרווה שרק קצות רגליהם בצבצו מהם.
אהבתו של ליאם לכבשים הייתה ידועה לכולם. הוא אהב את החיות האלה, שמיוחד שכשגדלו, הם גדלו למימדים עצומים. זה לא היו כבשים רגילות וקטנות שכולם מכירים, אלה היו מוטציות. כבשים שיכלו לגדול גם לגובה של כשלוש מטרים. ליאם התקרב אל זוג הכבשים, וליטף אחת מהן בראשה בידידותיות.
"תרצה לקנות אדוני?" נשמע קול ילד מאחורי ליאם. הזאב הסתובב במהירות לכיוון הקול, מופתע מאט. רק כשכשראה במי מדובר, ההפתעה הייתה גדולה אפילו יותר. זה היה אותו ילד החתול מהתמונה של הבוס, שיערו הקרמי עם הקצוות האפורים המתולתל נכנס לעיניו, בזמן שישר הילדון את מבטו אל ליאם.
ליאם כיחכך בגרונו, וייצב את קולו. הוא ידע שאסור לו להפיק תנועות חדות, כדי לא להבהיל את המטרה. "כמה אחת עולה?" שאל ליאם בידידותיות את הילדון.
"תשעים לי" ענה הילדון בחיוך קורן, ובקולו נשמעה נימת התרגשות. ליאם הרגיש שמץ של כאב בליבו למראה הילדון הקורן, שממש עכשיו הוא הולך לגזול את החיוך הזה ממנו, כנראה לעד. הוא לא רצה להרוס את חייו של ילד החתול, ממש לא רצה, ונורא כאב לו על כך.
הוא הוציא מכיסו מספר מכובד של לי(הכסף שהם השתמשו בו כיום) והושיט אותם לילדון "הנה" אמר ליאם, והרים בידיו כבשה אחת. הילד ספר את הכסף, ונחרד מתוצאת הספירה. "זה יותר מידי אדוני" אמר הילד, והושיט את ליאם את הכסף שלא היה צריך ליאם להביא. אך ליאם דחה אותם, והניח אותם בחזרה בידיו של הילד. "אני יודע" אמר ליאם בחיוך "תשמור אותם, אתה צריך אותם יותר ממני"
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Romance☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...
