יומני היקר... למי אני משקר? אני בכלל לא כותב יומן. אבל האמת? הייתי רוצה לכתוב אחד כזה. לספר למישהו על תחושותי, על מחשבותי, בלי שישפטו, או שדבר זה יתפרסם. ובגלל זה, אשתף זאת איתך, יומני הלא קיים. בגלל זעזוע מוח אני לא זוכר מתי, או למה, אבל איבדתי את נשמתי התאומה. וחיי, התחילו לקרוס עקב זה כמו חתיכות דומינו, חלק, שמוביל לנפילתו של החלק הבא.
***
דמעותיו של אייר נפלו על פניו הירקרקות מהרעל של ליאם, וחילחלו דרך עורו אל איברי גופו. הדמעות, דמעות הפניקס של אייר, ריפו כל תא ותא בגופו הרפוי של הזאב. חילחלו אל כל תא מת, וחידשו אותו, כאילו נוצר מחדש. שיקמו, וריפו את ליאם, כאילו לא נפגע כלל.
ליאם פקח את עייניו הזהובות באיטיות, וסגר אותן במיידית. הזאב הסתנוור מאור השמש שנפלה על פניו באותו הבוקר, בחדר בית החולים. הוא הרגיש בידיו וברגליו, מונחים על הסדין הקשה מעט של מיטת בית החולים בעלת הכיסוי הלבן.
הוא ניסה לפקוח את עייניו מחדש, הפעם באיטיות יותר. תחילה ראה רק חשכה תמשכת, אך ככל שהמשיך לפתוח ליאם את עייניו, התמונה נגלתה לו מול פניו. כמעט. יותר נכון, תקרת בית החולים היא זאת שראה ראשונה. הוא האזין לצלילים, מזיז את אוזניו מצד לצד במטרה לשמוע קולות מוכרים, אך שמע ליאם רק שקט מתמשך.
שריריו כאבו נורא, כאב חד שפגע בו כאשר ניסה להזיז את ידו. הבעת בלבול עלתה על פניו של ליאם, הוא לא הבין למה גופו תפוס כל כך. הוא לא זכר מה קרה, או איך הגיע לבית החולים. האמת? הוא לא ממש התרכז בלזכור. ראשו היה כמעט ריק מהמחשבות, והוא הרגיש כאילו ישן מאה שנה, ממש כמו הנסיכה אורורה, רק שפה, לא יהיה נסיך שיציל אותו.
הוא שכב ככה עוד כמה דקות ספורות, מתרגל את תנועת אצבעותיו בידו השמאלית, מתחיל בקטן, מה שנקרא. אבל לפתע, דלת חדרו נפתחה בתנופה, והבהילה את ליאם עד מוות. הוא התיישב במיידית, מקלל את רפלקסי התגובה שלו. להתיישב בבת אחת לא היה רעיון כל כך טוב, בהתחשב בעובדה שכל גופו התחיל לכאוב מהתנועה הפתאומית שעשה.
אבל הוא לא היחיד שנבהל. בפתח החדר עמד סאם, גופו הגדול, התואם מושלם לגובהו הגבוה, כמעט שני מטר אם ליאם ידע נכון, עמד דומם. בידו, היה זר פרחים צהובים גדולים, שליאם שיאר שאלה חמניות. שיערו הלבן ארך קצת, שם לב ליאם, והבחין בהבעת פניו ההמומה של הנמר.
"ליאם?" שאל סאם בהפתעה, והתקדם במהירות לכיוון מיטתו של הזאב,מניח את הזר על השידה מצד. "זה באמת אתה? התעוררת סוף סוף?" שאל סאם בקול מודאג והסתכל על ליאם.
"למה שלא אתעורר?" שאל ליאם בקול מבולבל, והסתכל על השידה עם הפרחים. משהו לבן, צמרירי, לכד את מבטו בזווית העין. הוא העיף מבט בדבר-מה שהיה מונח על השידה ליד הפרחים, ומבחין בנוצה לבנה, ארוכה, שנחה שם ללא מנוע.
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Romans☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...
