"הוא שלי" הבהיר ליאם לעצמו. "התינוק. יש לי... יש לי ילד?" הוא שאל את אייר בהלם. אייר הנהן הנהון קטן, כאילו מפחד מהמשך תגובתו. הוא הידק את הילד אל חזהו בתנוע מגוננת, והילד מתגובה משך את ידיו אל אייר, אל אימו. הוא היה קטקטן עדיין, הבין ליאם. אם ההשערה שלו נכונה, הוא היה רק כבן חודש. חודש סך הכל.
ליאם הסתכל על אייר לכמה רגעים, ואייר הסתכל על ליאם. התינוק, שיחק בשיערו של אייר עם ידיו הקטנטנות, השמנמנות, ופלט שפע של צלילים מפיו, נראה שהוא גילה את קולו. הוא היה מקסים, לדעתו של ליאם. מקסים ממש כמו אימו. ליאם התנער מההלם שחווה, נזכר בהבעת ההיסוס הניכרת שהייתה על פניו של אייר.
לבסוף, אחרי השתיקה הארוכה שהייתה ביניהם, החליט אייר לדבר ראשון. "ליאם אני... אני מצטער" אמר אייר בכנות רבה. "אני יודע שכנראה לא היית מוכן להיות הורה, שלא רצית משפחה עדיין, אם בכלל. אני יודע שלא היית מוכן לזה, ורק הרגע חזרת מהכלא. אני מבין. אני... אני רק רציתי שתדע ו... אתה לא חייב לקבל אותו, אני אגדל אותו בעצמי אם... אם לא תרצה בו" אמר אייר לבסוף, והשפיל את מבטו ארצה.
אבל זה לא מה שליאם הרגיש. האמת היא, שבתוך תוכו הרגיש ליאם שמשהו לא כשורה, עוד מאותו הבוקר כשהתעוררו יחד, ולא זכרו כלום מהיום שלפני. ליאם חשד גם באותו הבוקר כשאייר נעלם לו, היה משהו שונה בעייניו באותו היום, משהו, שאישר את כל חשדותיו.
"אייר, תסתכל עלי" ביקש ליאם בקול רגוע, והסתכל לתוך עייניו של אייר כשהתחיל להרים את הראש בעצב. ליאם התכופף, ונשק קלות לקודקוד אפו של אייר. ליאם חייך, את חיוכו החם המפורסם, שיכל להמיס בבות של רבים יחדיו, ואמר "אני כל כך שמח"
אייר, שלגמרי לא ציפה לכך, הסתכל על ליאם בבלבול, אך גם בשמץ תקווה. "שמח?" שאל אותו אייר בבלבול. "אתה לא כועס?"
"אני לא כועס" אישר ליאם. "האמת היא, תמיד רציתי להיות הורה. זה אמנם נשמע אחרת, אבל זאת האמת. וציערה אותי המחשבה שלעולם לא אוכל להיות אחד כזה" אמר ליאם. "ולהיות הורה לילד מקסים ממך? זה אפילו יותר טוב, אייר. מעולם לא יכולתי לחשוב על דבר טוב כל כך." המשיך ליאם, והרגיש שזהו הזמן הנכון לעשות את הצעד הבא, שרצה לעשות עוד לפני הרבה זמן.
ליאם עשה את דרכו אל האוהל, בעוד זנבו מקשקש בהתלהבות. הוא השאיר את אייר עם הבעתו המבולבלת מאחור, והתחיל לחפש את הדבר ברחבי האוהל, מתחת לבגדים ובתוך תיקו הגדול. לבסוף הוציא ליאם מאחד כיסי תיקו קופסא קטנה, וטמן אותה בידו, עטף את כל הקופסא באצבעותיו הארוכות.
הוא יצא מן האוהל, ועשה את דרכו חזרה אל אייר וילדו הקטנטן. אייר, שישר עליו מבט מבולבל, היה עסוק בלבחון את פניו במטרה לגלות מה הוא מסתיר. ליאם חייך למראה הבעתו, את חיוכו החם, הפורסם, ופתח את ידו.
ליאם ירד מטה, כורע ברך בפני אייר. הוא מסתכל היישר אל פניו, ישר לתוך עייניו התכולות. הוא פתח את הקופסא, חושף בתוכה טבעת כסופה, זעירה. זאת הייתה טבעת עדינה למראה, מעוטרת יהלומים כחולים קטנטנים התואמים לצבע עייניו של אייר, טבעת נישואים. "התנשא לי?" שאל ליאם בתקווה, בעוד זנבו מקשקש מאחוריו.
YOU ARE READING
when the world breaks... its just you and me(Hebrew)
Roman d'amour☆גמור☆ "הי אייר, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? אני אמנם לא מאמין בדברים כמו גורל, אבל אני חושב שזה היה גורל..." השנה - 3005. בני אדם הם לא היצורים היחידים בעולם. מלבדם, יש את "אנשי החיות" - יצורים דמויי אדם בעלי תכונות של חיות. לפני הספירה, התר...
