בולימיה היא מחלה סודית...:/

פרק 61 -מכתב

התעוררתי שוב אמה וניב ישבו על המיטה ושוחחו הם בטח מדברות על כמה שאת שמנה
המעתי קול אנחה ואמה קמה במהירות אליי " מה קורה? היית אמורה לישון לפחות עוד שלוש שעות"
"זה השומן... " דיברתי כמו מסוממת...
הבטתי בניב, הסתכלתי בעייניה, ידעתי שאכזבתי אותה וזה כאב אפילו יותר מהשריפה בגרון, ומהלב שצועק להקיא ומהידיים החלשון מהמאבק ברצועות.
היא נשענה על הקיר מביטה בי בדמעות בעינייה כאב לה לראות אותי כך ולי? לי כאב שכאב לה .
אמה התקרבה אלי עם מחט התקופפה אליי ליטפה את ראשי ולחשה " אני יכולה לתת לך משהו שירגיע את הכאב"
הנהנתי בעצבנות וישרתי את היד והיא הזריקה לאינפוזיה שמחוברת לורידי, אחרי כמה שניות הרגשתי כבר מטושטשת אז לחשתי לניב "מגירה ראשונה, מעטפה כחולה"...
*נק המבט של ניב*
היא לחשה לי משהו אך לא הבנתי כל כך מה היא אמרה , אמה הצביעה על שולחן הכתיבה שלה וראיתי את המגירות שמתחתיו שיחררתי את ידה ופתחתי את המגירה הרמתי מספר דפים וראיצי את המעטפה הכחולה "ניב" לקחתי אותה סגרתי את המגירה וחזרתי להתיישב ליד מיט.ה הבטתי בה, היא ניראתה שלווה כל כך ליטפתי את ראשה ופתחתי את המעטפה,
הוצאתי דף לבן מקופל וכתוב בו בכתב יד קטן ונקי בעט שחור,
" ניב,
אמא שנייה שלי,
יש לי כל כך הרבה דברים לומר לך במכתב אחד קטן, לא האמנתי שאני יגיע ליום הזה, שאני צריכה לכתוב לך בשביל לומר לך משהו, אני הולכת לישון וקמה בבוקר בהרגשה שאני לא יודעת מה קורה סביבי, אני לא יודעת אם המשכתם הלאה כמו שביקשתי, ששכחתם אותי, שאני כבר לא חלק מהחיים שלך,אני כל כך מפחדת מזה שאני מקווה לא להחלים,כך לא הצתרך לחזור, ולגלות את האמת. אני מפחדת להבריא,לחזור, ולמצוא את דניאל עם מישהי אחרת, למצוא את ולנטינה עם חברה טובה אחרת, לחזור הביתה ושאמא לא תתגעגע שאבא לא יתקשר יותר, שאבא יעזוב אותי, אני מרגישה שאני לבד שוב, שאני טובעת, עמוק לתוך תהום שאין מימנה דרך חזרה, והפעם? הפעם אין לי גלגל הצלה, הפעם אני לבד, אנשים שופטים בלי לדעת מה ההרגשה האמיתית שאני קמה איתה בבוקר והולכת לישון איתה בלילה,מה עובר לי בראש כשאני מביטה במראה ורואה מישהי אחרת, לא אותי, אני רואה מפלצת, כשאני לוקחת לי לאכול ועל כל ביס שאני נוגסת יסורי המצפון אוכלים לי את הלב, אני מרגישה דקירות, אני מרגישה כאב, אני מרגישה מועקה בגרון שלא עוזבת,
ואני רגילה כבר לשחק את הכל טוב, כי אני יכולה לחזיק את הנשימה , אני יכולה לזייף חיוך, אני יכולה להשאר ערה ימים שלמים, להיות מס' אחד, ולתת את כל מה שיש לי , ואני יכולה , אני יכולה!
אבל אני בסה"כ אנושית, ואני מדממת מפנים, מבלי שאף אחד יודע כי כל מה שאתם רוצים זה שאני יהיה הילדה המושלמת, בלי הבעיות, שיהיה לי ביטחון בשמיים,שיהיה הכי טובה,הכי חכמה אבל איך אני יכולה להיות כל הדברים האלה אם אני חולה? אם אני לא מסוגלת להסתכל במראה? איך הוכל להיות להיות הדבר הזה שאתם רוצים שאיהיה?
את יודעת? הכרתי כאן בחור, פיטר אני קוראת לו פיט הוא רגיש וטוב לי, הוא מבין אותי ועוזר לי באמת!
הוא מבין את מה שעובר עלי ועוזר לי להחלים לאט לאט, הוא לא לוחץ,הוא מתקדם בקצב שלי וכשאני הולכת צעד קדימה ושלוש אחורה? הוא הולך ארבעה אחורה יודעת למה? כדי שהוא יהיה מאחורי אם אפול.
אני מצטערת שאת תצתרכי לראות את מה שניהיה מימני לאחרונה, הפגישה עם דניאל הירהרה אותי, הירהרה את המעמד שלי,את מצבי הבריאותי, ובגלל זה אני ככה כל מה שאני מבקשת הוא שלא תכעסי עלי, אל תשנאי אותי או תתאכזבי, ותנסי להעביר את זה גם לולן אל תכעסו אלי או תשנאו אותי כל מה שאני מבקשת הוא שתבינו אותי.... ותנו לי להתקדם בקצב שלי, ולהחלים כשאני יהיה מוכנה להביט במראה ולראות את עצמי, ולא מישהיא אחרת, את עצמי.
כי זה מה שאני רוצה בסה"כ לאהוב את עצמי כמו שאני.
אוהבת אותך כל כך,
אביגאיל. "
דמעות זלגו מעיני, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, לא ידעתי מה יהיה הלאה, כל מה שידעתי הוא שהיא צודקת, שהיא לא צריכה אותנו על הראש שלה, אנחנו חושבים שזה לטובתה אבל זה לא זה גורם לה לחץ, אובססיה ורצון להתקדם מהר מידי בשבילה ולרצות אותנו במקום לבוא מהמקום שהיא צריכה לבוא למען עצמה והחלמה שלה, כל מה שידעתי הוא שהיא חשובה לי כל כך ואני צריכה לתת לה ספייס שתבריא. וקיבלתי החלטה.
-המשך יבוא-