Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 19 | אני לא בוהה

אליסון

אני כבר רבע שעה בוהה בטלפון שלי, ומסתכלת על ההודעה שקיבלתי מניית׳ן.
״איך את מגיעה למסיבה?״ הוא כתב לי.
אני לא יודעת.
אני באמת הולכת למסיבה?
זאת כל כך לא אני.
תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים ללכת למסיבות באופן קבוע.
אנשים בלי חרדה קבועה לגבי משהו.
אנשים שמסוגלים פשוט להיות הם, בלי להרגיש שישפטו אותם על זה.
הלוואי עליי.
אני מחזירה לניית׳ן הודעה, וכותבת, ״אמילי תקפיץ אותי. מתי להיות שם בערך?״
כעבור שתי דקות, ניית׳ן מחזיר תשובה.
״ב21:30.״ הוא כותב.
אני מביטה בשעה במסך הטלפון שלי, ורואה שהשעה היא 20:14.
אוקיי.
זה אומר שיש לי בערך שעה להתקלח, לייבש את השיער, להתלבש, להתאפר, ולצאת.
אני מתקלחת בדרך כלל במשך 40 דקות.
שיט.
הכל בסדר, אליסון.
את תספיקי.
הכל בשליטה, אני אומרת לעצמי בעודי מתפשטת במהירות ונכנסת למקלחת.
מתחת למים החמים, אני חושבת על האינטראקציה המוזרה שהייתה לי עם ניית׳ן היום.
אחרי המבחן, ניית׳ן חיבק אותי.
למה שהוא יחבק אותי?
אני נזכרת במילים שלו.
״סליחה על זה... אני לא יודע מה קרה לי. אני בסערת רגשות אחרי המבחן, ואת הבן אדם הראשון שראיתי.״
כן, זאת הסיבה.
זה כלום.
פשוט הייתי הבן אדם הראשון שהוא ראה, לא משהו רציני.
אז למה אני חושבת על זה כבר כל היום?
אוף.
אני כל כך שמחה שהלך לניית׳ן טוב במבחן, האמנתי בו.
הציונים יפורסמו בהמשך השבוע, ואני לא יכולה לחכות כבר.
אני במתח מהציון שלי. ושלו.
אחרי בית הספר, הייתי צריכה ללכת לקליירז׳ לעבוד, כך שחזרתי הביתה לפני בערך שעה.
אין לי פאקינג זמן לנשום.
אני יוצאת מהמקלחת ושמה מגבת עליי.
במקום להתקלח 40 דקות, התקלחתי רבע שעה.
שיא חדש של אליסון גריי.
זאת אומרת שנשאר לי 45 דקות עד שאני אצא.
מה אני אלבש?
לא אמור להיות קר, אז אולי אני אלבש שמלה.
כן. מושלם.
אני מסתכלת על הארון שלי, ורואה שמלה שחורה קצרצרה עם מחשוף קטן שפתוחה בגב.
בינגו.
אני שמה אותה עליי, מסתכלת במראה, ומרוצה.
אני אשים עם השמלה עקבים גבוהים, ותיק צד שחור.
אני מייבשת את השיער ומתאפרת, בזמן שאני שומעת צלצול מהטלפון שלי.
מה הוא רוצה עכשיו? אני חושבת לעצמי, מניחה שזה ניית׳ן.
כשאני מתקרבת לטלפון, השם של אמילי מופיע.
אני מייד עונה לה.
״אלי,״ אמילי אומרת.
״אמי, מה קורה?״
״תקשיבי.... אני ממש מצטערת לעשות לך את זה, אבל אני לא יכולה לבוא למסיבה. אמא שלי החליטה שזה הזמן המתאים להתעצבן עליי ולתת לי עונש על זה שאני מבלה הרבה זמן עם איידן ובלה בלה בלה. אני כל כך מצטערת שאני מבריזה לך בדקה התשעים, אלי.״
פאק.
״לא לא, הכל טוב. גם ככה לא באמת רציתי ללכת, הכל בסדר אמי.״
״מזל... אני באמת ממש מצטערת. לא התארגנת עדיין, נכון?״
התארגנתי בהחלט, אבל אני לא רוצה שהיא תרגיש רע.
״לא, הכל טוב.״
״יופי, אני אדבר איתך מאוחר יותר, אלי.״
״ביי, אמי.״ אמרתי לה, וניתקתי.
מה אני עושה?
כבר התארגנתי, ואני צריכה לצאת עוד כמה דקות כדי להספיק.
אני חייבת לכתוב לניית׳ן שלא אוכל להגיע.

אני : אני לא יכולה להגיע בסוף, אמילי הבריזה לי ואין מי שיקח אותי.
הוא מגיב מייד אחרי.
ניית׳ן : שיט.
ניית׳ן : אז זה מה שנעשה, אני כמעט מגיע לבית של לוגן, כי אני, אווה, ג׳ס, וקלואי נסענו ביחד, אז אני לא אוכל לאסוף אותך עכשיו. אם אני אבוא עוד חצי שעה, זה בסדר?
אני : אבל זאת סתם טרחה נוספת.
ניית׳ן : זה לא מפריע לי, גריי. אני אתקשר אלייך מתי שאני בחוץ, אוקיי?
אני : בסדר.

למה זה כל כך משנה לו אם אני מגיעה או לא?
אבל בסדר, לפחות אין לי סיבה להיות בלחץ עכשיו.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

כעבור חצי שעה, ניית׳ן מתקשר אליי ואומר לי לצאת.
אני יוצאת, ומזהה כבר את האוטו האפור והמוכר.
כשאני פותחת את דלת הנהג, ומתיישבת במושב הנוסע, ניית׳ן מעיף בי מבט.
מבט ארוך.
הוא בוהה.
בוחן את גופי.
ואז, הוא מתחיל לחייך. חיוך רחב.
״נראית טוב, גריי.״ ניית׳ן אומר, עם החיוך הדפוק שלו.
חיוך כל כך יפה. חבל לבזבז אותו על ניית׳ן ווטרס....
״תסתום.״
״למה ככה? זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך עם שמלה, אז אני מופתע. אסור לי?״
״זאת גם הפעם האחרונה.״ אמרתי מתוסכלת, אך לא יכולתי להכחיש שזה היה משעשע מעט.
״למה?״
״תפסיק לבהות.״
״אני לא בוהה.״
שקרן.
״אני שונאת אותך.״
״ברור.״ הוא עדיין מחייך.
״אני רצינית.״
״אני יודע.״
אני מתייאשת, ולא אומרת את המילה האחרונה.
אני פשוט יודעת שניית׳ן מרגיש שהוא ניצח.
בשלב הזה, הבנתי שאני כל כך עומדת להשתכר הלילה.

-
פרק הבא הולך להיות מעניין....
מה חשבתם על הפרק?🤍
אם אהבתם, אני ממש אשמח שתדרגו 3>
ואם שמתם לב , הוספתי פרק הקדמה לסיפור !!
אני לא יודעת למה נזכרתי עכשיו אבל הרגשתי שזה הכרחי😭