Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 33 | מכתב המלצה

אליסון

הייתי כל כך עצבנית.
וגם ניית׳ן.
ולחשוב שאתמול בלילה.....
נגענו בנקודות רגישות, ונתנו לרגשות שלנו להשתלט עלינו בלי לחשוב.
בחיים לא חשבתי שאני אנהל את השיחה הזאת עם מישהו, אבל הנה.
ניהלתי שיחה על למה החיים שלי יותר קשים משל מישהו אחר, שזה פאקינג בולשיט.
כשאני כועסת, אני לא חושבת על מה שאני אומרת.
אבל אני עדיין לא מוכנה לדבר על זה.
עדיין לא.
אני צריכה להירגע.
לניית׳ן היה בוקר גרוע, אז הוא היה פשוט חייב להפיל את זה על כל העולם.
הברזתי מהשעה הבאה שלי, כי הייתי צריכה להרגיע את עצמי.
וגם כי למי לעזאזל אכפת מגאורגפיה?
הלכתי להתיישב ביציע של המגרש.
בדרך כלל אין שם הרבה אנשים, אז הוצאתי ספר, והתחלתי לקרוא.
העברתי את ה40 דקות הבאות בלשמוע מוזיקה ולקרוא, עד הפסקת הבוקר.
בהפסקת הבוקר, אמילי הצטרפה אליי.
״למה את לא יושבת עם ניית׳ן?״ היא שאלה.
״לא יודעת, בא לי להיות לבד.״
לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד על זה, אז שיקרתי.
״למה לא היית בגאוגרפיה?״
״לא היה לי עצבים למורה הזה.״
״כן, אני מבינה אותך. מר טרינו באמת בלתי נסבל.״
דיברנו עוד קצת עד הצלצול, ואז היה לי שיעור היסטוריה.
נכנסתי לכיתה, והתיישבתי במקום הרגיל שלי.
ניית׳ן נכנס שנייה אחרי, והתיישב הכי רחוק ממני שאפשר.
ראיתי על הפנים שלו כמה הוא היה עצבני עדיין.
״בוקר טוב תלמידים,״ גברת סמית׳ נכנסה.
״אני אחלק את המבחנים שלכם היום. חשוב לי להגיד לפני כן, שאני מאוד גאה בכולכם. הממוצע ציונים היה מצויין, וחלקכם הראתם שיפור משמעותי.״
״אעבור ואחלק לכם את המבחנים עכשיו, תשמרו על השקט בינתיים,״ היא אמרה והתחילה לעבור בין כולנו.
כשהיא הגיעה אליי, היא אמרה, ״אליסון, כל הכבוד! מצויינת, כרגיל.״
״תודה, גברת סמית׳,״ חייכתי.
היא עברה בין עוד כמה תלמידים, ואז שמעתי אותה אומרת את השם של ניית׳ן.
לא התכוונתי לצותת לשיחה, באמת שלא.
פשוט... התעניינתי.
״ניית׳ן ווטרס. איפה להתחיל? השתפרת באופן משמעותי ואני גאה בך מאוד על ההשקעה. לקחת מורה פרטית בסוף?״ היא שאלה אותו.
״תודה, כן. היא עזרה מאוד.״
״מעולה, תמשיך כך, ניית׳ן.״
כעסתי עליו, אבל אני לא אכחיש שהסתרתי חיוך כששמעתי את גברת סמית׳ משבחת את ניית׳ן.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

ניית׳ן

בגלל הריתוק שקיבלתי, האימון שלי נדחה למאוחר יותר הערב.
אני לא בטוח שיהיה לי את הכוח לצאת מהבית בכלל.
אני רק רוצה לישון.
הריתוק עבר כל כך לאט.
רציתי למות.
הייתי צריך לכתוב חיבור של 500 מילים על למה צריך להיות אחראים.
במשך כל הזמן הזה, חשבתי על כמה אליסון הייתה טובה בלכתוב דבר כזה.
היא הייתה מסיימת את זה בחצי מהזמן שאני סיימתי את זה.
כשיצאתי מהכיתת ריתוק בשעה ארבע וחצי, הרגשתי אושר.
אני סוף סוף יכול לחזור הביתה.
הוצאתי את המפתח של האוטו מהכיס שלי, ופתחתי אותו.
נכנסתי לאוטו, והתחלתי לנסוע.
אבא שלי לא אמור לחזור עד הערב, אז לפחות יהיה לי שקט.
הוא אמר לי שהוא בפגישה עסקית מחוץ לעיר.
אני אלך לישון, ואקום לפני האימון.
כל הנסיעה חשבתי על הריב שלי עם אליסון.
אני רק רוצה שהיום הזה יגמר, כי יותר גרוע מזה הוא לא יכול להתדרדר כבר.
זה לפחות מה שחשבתי.
כשהגעתי הביתה, ופתחתי את דלת הכניסה, הייתי בטוח שאין אף אחד בבית.
לקחתי כוס מים מהמטבח, ועליתי במדרגות למעלה.
ואז, שמעתי קולות.
אף אחד לא אמור להיות בבית.
מאיפה זה מגיע?
״שששש, תהיי בשקט,״ שמעתי קול מוכר.
״חשבתי שאין אף אחד בבית?״ קול אחר ענה.
המשכתי ללכת במסדרון, כדי להבין מאיפה הקולות, ואז ראיתי שחדר העבודה של אבא שלי פתוח למחצה.
״אין, אבל כדאי שתישארי בשקט למקרה שמישהו יגיע,״ אבא שלי אמר.
מה לעזאזל הוא עושה בבית?
התקרבתי לדלת, כדי לראות מה קורה שם בפנים.
עיניי נפערו.
אישה, שנראית בת 20, יושבת על אבא שלי בחזייה ותחתונים.
ומנשקת אותו בפיסוק רגליים.
הגב של אבי מופנה כלפי, אבל ידעתי שזה הוא.
מה. לעזאזל.
עמדתי שם במשך דקה בערך, לא מסוגל לזוז.
ואז, הצלחתי לחשוב באופן ברור.
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, ופתחתי את המצלמה.
אני חייב שיהיה לזה תיעוד.
תצלום כזה יכול להרוס לו את החיים.
צילמתי 4 תמונות, ומיהרתי ללכת משם בשקט.
עד ששמעתי רעש.
רעש של משהו נופל.
ואז קלטתי מאיפה הוא מגיע.
פאק.
הפלתי את המפתחות של האוטו מהיד שלי.
בכלל שכחתי שהחזקתי אותם עדיין.
״שמעת את זה?״ אבא שלי שאל את האישה שעליו.
מעניין אם היא יודעת שהוא נשוי.
״את מה?״ היא שאלה.
הרמתי אותם הכי בשקט שיכולתי, והלכתי משם מהר.
שמעתי את אבא שלי אומר, ״תני לי לבדוק רגע, בייבי.״
בייבי?
רציתי להקיא.
נכנסתי לחדר שלי, וידעתי שאם אני אסגור את הדלת יהיה רעש, אז השארתי אותה פתוחה מעט.
התחבאתי מאחוריה.
״ניית׳ן? אתה בבית?״ שמעתי את אבא שלי מתקרב.
לא העזתי לנשום.
אני חייב שלפחות יהיה לי יתרון, לפני שאני מאיים עליו ככה.
״מה קרה?״ שמעתי את הזונה הבוגדנית צועקת.
״כלום, בייבי. כנראה הזיתי.״
זה היה כל כך קרוב.