Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 44 | פגישה עם המנהל

ניית׳ן

חמש דקות. לא עברו חמש דקות מאז שאני ואליסון נכנסנו יד ביד לבית הספר וכבר כל העיניים עלינו.
לחשושים.
צחקוקים.
״מה הוא עושה עם איתה?״ מישהי אמרה לחברה שלה בכיווננו.
״תתעלמי, מותק.״ לחשתי לה ברכות.
אם נראה להם שלא אכפת לנו מהם, הם יסתמו תפה.
״היא לא נראת אחת שנותנת-״
אוקיי, פאק.
כל מה שאמרתי כדי לנסות להרגיע את עצמי ירד לטימיון.
כי בשנייה ששמעתי את הקול של המזדיין הקטן מכיתה י, אגרוף כמעט הוטח בפניו.
כמעט.
כי אליסון חסמה ועצרה אותי.
״הוא לא שווה את זה.״
פאק.
״ילד, כדאי שתסתום תפה שלך. אני לא יודע איך קוראים לך, ותאמין לי שלא כדאי לך שאני אדע. אל תפנה אלינו יותר בחיים שלך. או שתתחרט על זה.״ איימתי על המזדיין.
״צחקתי, אחי.״ הוא מעז לענות לי.
״לא מעניין אותי, תתחפף מכאן.״
וצפיתי בו משפיל מבט והולך.
אני לא אוהב להיות בריון, אבל יש אנשים שזה פאקינג מגיע להם.
וכאילו כל זה לא מספיק, קול קורא בכריזה.
״ניית׳ן ווטרס, גש למשרד המנהל מייד.״
שיט.
קיללתי בשקט, נתתי לאלי נשיקה מהירה והלכתי לכיוון משרד המנהל.
לא נראה לי שהפרוטקציות שיש לי יסדרו לי את הבלאגן שנכנסתי אליו.
אני מסתכן פה.
אבל הכל בשבילה.
והשתקתי את רייבן לסטר, אז זין על ההשלכות.
דפקתי על דלת המשרד שלו, לחוץ בקטע פתטי לחלוטין.
לא יעיפו אותי, נכון?
מה כבר עשיתי? הרבצתי לילד מסכן שהתחנן שאני אזיין אותו במכות?
עשיתי פאקינג טובה לעולם.
המחשבה על רייבן לסטר מעוררת בי רצון להרוג אותו.
אני מרגיש כאילו זה לא היה מספיק.
מה הבעיות שלי לעזאזל?
״יבוא,״ קרא המנהל מהמשרד שלו.
נכנסתי בזהירות.
״ניית׳ן ווטרס.״
״המנהל,״ הנהנתי אליו.
״כנס ושב בבקשה. יש לנו הרבה על מה לדבר.״
אוי.... פאק.
אני מכין את עצמי לגרוע מכל, ומתיישב.
דפיקה נשמעת על הדלת.
״או, הנה מי שחיכינו לו. יבוא,״ המנהל אומר.
וכנראה שלא הכנתי את עצמי באמת לגרוע מכל, כי אבא שלי נכנס.
ומתיישב בכיסא לידי.
בשם אלוהים, כמה זה עוד יכול להתדרדר?
היינו אמורים לנהל שיחה אחרי שחזרתי מהמשחק, אבל ישנתי אצל אליסון וסיננתי את השיחות שלו.
מצפה לי יום ארוך ומעייף.
״עכשיו כשכולנו כאן, אפשר להתחיל.״
אני מהנהן ואבי עושה כמוני.
״ניית׳ן, שמועות רבות מסתובבות בעיר עלייך עכשיו.״ אני משפיל את מבטי, ומחכה שהוא ימשיך. ״אתה ניהלת קטטה עם שחקן מהנבחרת של איסטון. אחרי המשחק.״
הבעה ריקה על פניי.
אני לא מבין אם הוא שואל או אומר, אז אני שותק.
״נו? אתה מאשר או מכחיש?״ המנהל שואל.
אני מהנהן, ״רבתי מכות עם רייבן לסטר.״
בחיי, מגיעה לי מדליה על כך שהצלחתי להגיד את השם שלו בהבעה רגועה.
יש צילומים של המכות. רואים שאני הרמתי יד ראשון.
אין לי גלגל הצלה פה, ואין טעם להכחיש.
אני רק מקווה שירחם עליי עם העונש.
״אני מבין. אתה מודע לנזק שגרמת? אתה מודע לכך שהכתמת את השם של התיכון שלנו? בתיכון רת׳פורד יש אפס סובלנות לאלימות. והפרת את זה, ועוד כנגד מישהו בבית ספר אחר. בית ספר שהתלונן מייד לאחר שזה קרה. אתה מבין שזה לא מתקבל פה בתיכון שלנו?״ המנהל שואל.
אני מהנהן. ״כן, המנהל.״
״זהו? זה מה שיש לך להגיד להגנתך?״ אבי קורא לידי.
המילים שלו יוצאות כמו רעל מפיו, ומבטו נגעל.
״מה אתה רוצה שאני אגיד? אני לא מצטער שעשיתי את זה. הוא דיבר מסריח לחברה שלי.״ אני אומר.
״עוד פעם החברה שלך? תתרחק ממנה, ניית׳ן. רק צרות היא מביאה עלייך.״
אני אהרוג אותו.
נדרש כל האיפוק שבעולם כדי שאני לא אתפוצץ עליו כאן ועכשיו.
על איך שהוא מדבר על אליסון.
״אנחנו כאן כדי לדבר על ניית׳ן, מר ווטרס. נחזור לענייננו,״ המנהל אומר ומחזיר אותנו לנושא.
אבא שלי מזדעף לעבר המנהל, אבל סותם את פיו.
״ניית׳ן, אתה מקבל ריתוק למשך לשבוע, כל יום אחרי בית הספר עד השעה שש בערב, ואתה על הספסל בנבחרת הכדורגל בחודש הקרוב. בנוסף, אתה תכתוב חיבור בעל 1,000 מילים על אלימות.״
אני שמעתי רק את החלק על הכדורגל.
״מה? אתה לא יכול לעשות לי דבר כזה, המנהל. השנה במילא נגמרת עוד מעט. אתה לא יכול להשאיר אותי על הספסל. הקבוצה אבודה בלעדיי!״ אני מוחה.
אני יכול להסתדר עם ריתוק, אבל לקחת ממני כדורגל?
אכזרי.
הפעם, אבא שלי אפילו נחלץ לעזרתי.
״המאמן הסכים לדבר כזה?״ הוא שואל.
״כן, וזה לא נתון לויכוח. זאת אזהרה אחרונה, ניית׳ן. אם אתה רוצה לסיים את השנה בתיכון רת׳פורד, אתה תתנהג בהתאם. אם אני אשמע על עוד תקרית אלימות, אתה עף מכאן. מובן?״
פאק.
״כן, המנהל.״
״מר ווטרס, אני צריך שתחתום על כמה טפסים. ניית׳ן, אנחנו סיימנו פה.״ המנהל קורא.
אני קם מהכיסא שלי, ואבא שלי אומר לי לחכות לו בחוץ.
אין לי כוח להתמודד גם איתו.
ברור שידעתי שיהיו השלכות לאגרוף שנתתי לרייבן, ואני גם בהחלט מוכן לשאת אותם כרגע, אבל איזה חרא.
אני מוציא את הטלפון ורואה שאליסון השאירה לי הודעה.