Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 15 | הייתי חייב

הערה : הפרק עלול להיות טריגרי לחלק מהקוראים, הקריאה על אחריותכם!

ניית׳ן

פתחתי את דלת הכניסה של הבית של אליסון, ושליח הפיצה הופיע, כפי שציפיתי.
״תודה, גבר.״ אמרתי לשליח, אחרי שהוצאתי כסף ושילמתי.
הבאתי אקסטרה טיפ.
חזרתי למטבח של אליסון עם הפיצה, והנחתי אותה על השולחן.
״איפה יש כוסות?״ שאלתי אותה.
היא סימנה לי בידה איזה ארון לפתוח.
הבאתי שתי כוסות ומזגתי לשתיהן קולה זירו, כשאליסון שאלה, ״כמה עלה כל העסק הזה? כמה להחזיר לך?״
היא ממש חייה בסרט אם היא חושבת שאני אתן לה להחזיר לי שקל.
״לא משנה, אל תחזירי לי. שילמתי כי רציתי.״ הודעתי לה.
אני לא לוקח ממנה כסף.
היא פתחה את השקית, הוציאה את הקבלה, והסתכלה על המחיר.
היא נראתה מזועזעת, אבל מייד הסתירה את זה.
מאוחר מדיי.
כבר שמתי לב.
היא קמה מהשולחן, ומיהרה לעלות במדרגות.
״לאן לעזאזל את הולכת?״ שאלתי.
״להביא כסף.״
עליתי מייד אחריה, ואמרתי, ״אני לא לוקח ממך שקל, גריי. צאי מהסרט. שילמתי כבר, ואני לא מוכן שתחזירי לי.״
מה הייתי עושה עם הכסף שלה? אני לא צריך אותו.
ובאופן כללי, חינכו אותי להיות ג׳נטלמן ולשלם.
״למה שתשלם עליי כל כך הרבה כסף?״ אליסון שאלה, תוך כדי שהיא מוציאה כסף מהארנק שלה.
חטפתי אותו מידה, והחזקתי אותו מאחורי גבי כדי שהיא לא תוכל להגיע אליו.
המחיר בהחלט היה יקר, אבל פיצה ״פאפו״ זאת הפיצה הכי טובה בעיר.
״כי זה לא מפריע לי. תראי את זה כתמורה על כל השיעורים הפרטיים.״ אמרתי.
״אבל אתה כבר נותן לי מכתב המלצה.״
אלוהים, תן לי כוח.
״נכון, עכשיו תהיי ילדה טובה ותרדי למטה בלי לחפור על זה יותר.״
״מחלק לי פקודות בבית שלי, ניית׳ן? אתה לא קצת מתבלבל? להזכירך, אני המורה פה.״ היא הקניטה אותי.
״וכמו בתיכון שלנו, אני מעדיף לעשות בית ספר למורות. אמרת שאת רעבה, בואי נאכל.״ קרצתי לה, ונתתי לה דחיפה קטנה כדי שתרד במדרגות.
כשירדנו במדרגות, שמעתי אותה אומרת בשקט, ״אני שונאת אותך״.
״שמעתי את זה, גריי. לא יפה. אני משלם לך על האוכל וככה את גומלת לי?״ אמרתי בקול משועשע.
״אויש תסתום כבר.״
חייכתי חיוך רחב לשמע המילים האלה, ואליסון התעצבנה עוד יותר.
כל כך אהבתי לעצבן אותה.
התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול.
אכלנו בשקט מוחלט.
אני שונא שקט.
אני שומע את המחשבות שלי יותר מדיי חזק, וזה אף פעם לא מפסיק כשיש שקט.
ראיתי שאליסון נהנת מהשלווה הזאת, אבל לא יכולתי להתאפק, אז התחלתי לדבר.
״את מציירת מאוד יפה.״ אמרתי, נזכר בציור שראיתי בחדר שלה.
פניה קדרו.
״אתה חייב לדבר כל הזמן?״ היא שאלה, נשמעת מיואשת.
״תודה, אבל לא היית צריך לראות את הציור הזה.״ אליסון הוסיפה.
״למה? את כשרונית מאוד והציור היה ממש יפה.״
אליסון ציירה יד שנאחזת בגבר, ולא מרפה.
תהיתי אם הגבר בציור הוא מישהו מהחיים שלה.
״אני לא מראה את הציורים שלי לאף אחד. הם שלי, ומאחורי כל ציור שאני מציירת יש סיפור. אם אני אראה לאנשים את הציורים שלי, הם יתחילו לפרש את זה בדרכים שונות.״ היא הודתה.
לא יכולתי לא להתעניין.
הייתי מסוקרן מדיי, אז שאלתי, ״אז למה שלא תספרי לי את כל הסיפור שמאחורי הציור הזה?״
״זה לא מעניין כל כך.״
״מי אמר? תספרי לי.״
״אתה תשפוט אותי.״
״אני נשבע שלא. מעליב שאת בכלל חושבת שאעשה דבר כזה.״
היא פתחה את הפה והתחילה להגיד, ״הגבר שראית בציור הוא אבא שלי, והיד שם היא שלי. הציור לא גמור, אז התכנון הוא להוסיף עוד שלוש ידיים.״
אז זה כן מישהו מהחיים שלה.
״איפה אבא שלך?״
״הוא התאבד כשהייתי בת 11. ממנת יתר.״
שיט.
״וואו, אני מצטער.״ אמרתי, כי מה עוד יכולתי להגיד?
״זה בסדר. הוא השאיר מכתב, אבל הותיר משפחה שלמה מאחור.״
״פאק. זה קשוח. את ממש חזקה, אליסון.״
לקחתי את ידה בידי, כי ראיתי שהיא מתחילה לרעוד.
״אין ברירה. האחות הבכורה צריכה להראות דוגמה לאחים הקטנים, ומסתבר שגם לאמא.״
״למה?״ שאלתי ברכות.
״אמא שלי... התפרקה לגמרי אחרי מה שקרה. עד היום, היא לא חזרה לעצמה במאה אחוזים.״ אליסון אמרה.
״שיט. אני לא יכול לתאר לעצמי מה את מרגישה. הציור הזה בהחלט מדהים, ובעיניי זה פספוס לא להראות אותו לאף אחד, אבל אני שמח שראיתי אותו בטעות. אני עוד יותר שמח שאת הולכת לעשות משהו עם הכישרון שלך וללמוד ב׳ארט-וואלי׳. ״ אמרתי, עוטף את ידה חזק יותר.
״המקום שלי לא מובטח שם. אתה סתם מפתח לי ציפיות, ניית׳ן.״ אליסון.
״הו, את תלמדי שם.״ הבטחתי לה.
היינו בשקט לכמה דקות, והמשכתי להחזיק את ידה.
השקט היה נעים הפעם.
הוא איפשר לי להשתלט על המחשבות שלי.
״טוב, אני מניחה שסיימנו ללמוד היום, הא?״ אליסון שאלה.
קלטתי שהיא רומזת לי ללכת, אפילו שממש לא רציתי לחזור הביתה, אז אמרתי, ״כן. אני מניח שאלך עכשיו. אני מרגיש ממש טוב לגבי היסטוריה, אז תודה.״
המבחן בעוד כמה ימים, ואני מרגיש די טוב.
לא נשאר לי עוד הרבה ללמוד בכלל.
״אין על מה, אני אלווה אותך לדלת.״ היא אמרה.
אליסון ליוותה אותי לדלת, פתחתי אותה מעט, ואמרתי, ״לילה טוב, גריי.״
״לילה טוב, ניית׳ן. תודה על הפיצה, לא היית חייב.״
שוב פעם זה?
״הייתי חייב.״ אמרתי.
יכולתי לשתוק פשוט, אבל אני אוהב להגיד את המילה האחרונה.
יצאתי מהבית של אליסון, והתקדמתי לעבר האוטו שלי.

-
ניית׳ן ואליסון מתחילים להכיר אחד את השנייה יותר...
מה חשבתם על הפרק?❤️
אם אהבתם, אני ממש אעריך שתדרגו 3>