Tutoring the star athlete (Hebrew)

פרק 6 | אנחנו צריכים לדבר

אליסון

״איפה לעזאזל היית אתמול בשיעור היסטוריה?״ שאלתי אותו, בטון כועס.
הוא הביט בי, ושתק.
שתק.
״ניית׳ן. איפה. היית.״ ידעתי איפה הוא היה, אבל רציתי לשמוע אותו אומר את זה.
שיבין שהוא מזלזל.
״הברזתי והלכתי לאווה.״ הוא אמר בקול אדיש, מה שגרם לי לרתוח.
״למה? אתה רוצה להיכשל שוב? למה אנחנו עושים את זה אם אתה פאקינג לא טורח להגיע לשיעורים? אתה התחננת ממני לפנות לך זמן. אתה. ופיניתי לך מזמני אפילו שאני עסוקה.״
חיכיתי להתנצלות ממנו, היא לא הגיעה.
פחח, מה ציפיתי?
זה ניית׳ן ווטרס, אני לא מאמינה שבכלל חשבתי שזה יצליח לעבוד.
״אתה מתכוון לשתוק? אין לך שום דבר להגיד?״ שאלתי.
״מה את רוצה שאני אגיד?״ הוא שאל בחזרה.
״ ׳היי אליסון, מתנצל שזלזלתי בך ובזמן שהשקעת כדי ללמד אותי להיסטוריה. אין לי דחיית סיפוקים ובגלל זה העדפתי ללכת לחברה הכלבה שלי מאשר ללמוד ולהשקיע כמו שהייתי אמור לעשות. אני לא יודע להעריך זמן של אנשים אחרים ולא אכפת לי משום דבר חוץ מכדורגל. אני מטומטם שלא יודע להתנהל. ׳ אולי משהו כזה? חתיכת דפוק״
התפרצתי עליו. אולי אפילו התחלתי לצעוק באיזשהו שלב.
יופי.
ממש נפלא.
עבר עליי יום חרא גם ככה.
״את רצינית איתי? וואו.״ הוא בהה בי בפה פעור.
הוא המשיך ואמר ״אליסון, אני באמת מצטער שלא הגעתי לשיעור אחד מזדיין בהיסטוריה והעדפתי ללכת להיות עם חברים שלי כי עבר עליי יום גרוע ולא היה לי עצבים לשמוע מורה חופרת לי באוזן כשהראש שלי במקום אחר.
״אני מצטער שאני כל כך מטומטם כמו שאת אומרת שאני, סליחה מכל הלב. אנסה להיות יותר חכם למענך. העסקה בינינו הייתה טעות. במקום להרוויח ציון טוב הרווחתי צעקות מילדה ממורמרת.״
לא יאומן.
״אולי אם היית מחליט להתרכז בשיעורים שלנו ולהגיע לשיעור היסטוריה בבית ספר, יכולת להרוויח ציון טוב, אידיוט.״ אמרתי בכעס.
״והעסקה הזאת באמת הייתה טעות, לפחות על זה אנחנו מסכימים.״ הוספתי.
החלטתי שנמאס לי, השיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום.
מיהרתי לצאת מהכיתה לפני שהוא יוכל להגיב.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

הצלחתי להתחמק מניית׳ן במהלך היומיים האחרונים, למזלי.
לא היה לי כוח להתמודד איתו.
היום יום רביעי אז אני עובדת בבית קפה אחרי הלימודים, עצרתי בבית כדי להחליף בגדים ויצאתי.
המשמרת שלי הלכה טוב, עד שקיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה.

לא מזוהה : אליסון?
אני : מי זה? איך יש לך את המספר שלי?
נלחצתי מעט, אני לא נותנת את המספר שלי לאנשים שאני לא מכירה.
לא מזוהה : ניית׳ן ווטרס, ביקשתי מאיידן שיבקש מאמילי.
הבוגדת הזאת.
סיפרתי לה על מה שקרה, ובכל זאת אני לא יודעת מה גרם לה לתת לו את המספר שלי.
שמרתי אותו באנשי קשר בתור ניית׳ן.
אני : מה אתה רוצה?
ניית׳ן : איפה את עכשיו?
אני : בקליירז׳, אני עובדת.
אני : למה?
ניית׳ן : אני בא, אנחנו צריכים לדבר.
אני : אני עובדת, אתה תפריע.
ניית׳ן : לא אכפת לי. אני אחכה עד שתסיימי.
אני : לא עדיף שאני פשוט אכתוב לך מתי אני מסיימת?
אני מסיימת עוד ארבעים וחמש דקות, אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.
ניית׳ן : כן, אבל אני לא סומך עלייך.
וואו. החצוף הזה.
ניית׳ן : חוץ מזה, אולי בא לי לאכול פשוט?
פחח, בטח.
אני : אתה מתיש.
ניית׳ן : נתראה, אליסון.

── ⋆⋅☆⋅⋆ ──

אחרי רבע שעה הוא באמת היה שם.
הוא התיישב באחד מהשולחנות, הזמין לאכול, והתעסק בטלפון שלו במשך השלושים דקות לאחר מכן.
הוא יצר איתי קשר עין כמה פעמים, אבל בכל פעם הסטתי מייד את מבטי.
לא נתתי לו את הסיפוק.
אני עדיין לא מדברת איתו, שיבין את המסר.
אחרי חצי שעה, סיימתי את המשמרת, והוא קרא לי לשבת מולו בשולחן.
התיישבתי מולו, ואמרתי ״אז?״
״אנחנו צריכים לדבר״ הוא אמר בפשטות.
אוח.
למה אני מרגישה שזה עומד להיות ארוך?

-
עוד פרקקקק
מה חשבתם? 🤍

הערות:
*קליירז׳ זה הבית קפה שאליסון עובדת בו