״לא.״
״כן.״
״לא.״
״כן.״
״לא.״
״כן.״
״לא.״
״זין. אמרתי כן אז כן אל תשגע אותי.״ שני קולות מוכרים מדברים, אני לא מצליחה לזהות לגמרי אך אני יודעת שאני מכירה אותם. אני עייפה מכדי לפתוח את העיניים או לדבר כדי להגיד להם לשתוק, אני מנסה לישון ואני עייפה.
המהמתי הכי חזק שיכולתי והם שתקו. שמעתי דלת נפתחת ואז נסגרת לפני ששמעתי צרחות, לא בטוחה אם מאושר או מפחד.
״תפקחי את העיניים!״ שמעתי מישהו צורח לאוזני אחרי שהדלת נפתחה וצעדים כבדים נשמעו. פקחתי את עיניי באיטיות, זיהיתי את המקום שאני נמצאת בו. זה החדר שלי, בבית של ההורים שלי. מצמצתי בעיניי כמה פעמים, רואה את הארי ואת אמבר מביטים בי.
"את בסדר, תודה לאל-" הארי החל לומר בזמן שעצמתי את עיניי שוב בתשישות.
"אל תעצמי את העיניים שלך, לעזאזל." שמעתי את הקול הכועס של אמבר, ופתחתי אותן שוב באיטיות. כל מה שרציתי היה לבקש מהם ללכת כדי שאוכל להמשיך לישון. הרגשתי כאילו לא ישנתי כמה שנים טובות, והעייפות השתלטה עליי כך שבשביל להשאיר את עיני פקוחות נאלצתי להתמקד בנקודה מסויימת באוויר.
״לכו, אתם הפרעתם לי לישון.״ מלמלתי בשקט לפני שהסתובבתי מעט והתכסיתי. אני מקווה שזה לא מוקדם בבוקר כי אם כן והם הרסו לי את השינה הם בהחלט הולכים למות.
״לישון? את ישנת כבר שבוע שלם!״ אמבר קראה בדרמטיות. שבוע שלם?
״כמה זמן אמרת?״ שאלתי אותה לפני שהסתובבתי אליהם חזרה.
״שבוע שלם.״ היא ענתה והתיישבתי בחדות, כאב ראש הופיע ומיד החזקתי בראשי. הם הבינו שכואב לי הראש לפני שהם הוציאו לי כדור מקופסא והושיטו לי כוס מים.
״הרופא אמר לתת לך את זה כשתתעוררי, כדי שלא יהיו סחרחורות.״ היא אמרה והמהמתי בהסכמה לפני ששתיתי את הכדור.
״מה קרה שישנתי שבוע שלם?״ אמרתי, מחזיקה את עצמי ערה. שתיהם שתקו, לא מוכנים לדבר.
״קדימה.״ אמרתי בקול דורש. רציתי להכות אותם מרוב העצבים והכאב ראש שלא עוזר.
אמבר תהתה אם לדבר או לא אך לבסוף דיברה, ״יצאנו למועדון, אני ואת, והלכת לרחבת הריקודים ושם פגשת את לירוי, הוא סחב אותך לסמטה חשוכה והארי הלך אחריכם אך הוא לא הספיק לעצור אותו בזמן. לירוי דקר אותך בשניי הרגליים עד שאיבדת את ההכרה.״ אמרה בשקט והארי הנהן, מסכים עם דברייה.
״תמשיכי.״ אמרתי לה, אני רוצה שתספר לי הכל.
״זהו. הרופאים אמרו שיכאבו לך הרגליים מעט ואולי ישארו צלקות קטנות מהדקירות אבל את תוכלי ללכת.״ אמבר אמרה וחייכה. שמתי לב שהיו לה מעט דמעות בעיניים שאיימו להתפרץ.
YOU ARE READING
Not My Style(s) » Harry Styles
Fanfiction"אתה אף פעם לא יודע עד כמה אתה באמת מאמין בשום דבר עד שהאמת או השקר הופכים להיות עניין של חיים ומוות בשבילך." - C.S. לואיס הלכתי, ולאחר מכן הוא הלך בעקבותיי. הוא לא היה צריך ללכת בעקבותיי, אותו חיוך מסתורי בצורה הכי עדינה שרק משפתיו הוורודות אפשר לק...
