אני שוכבת על המיטה בחדר, אני במצב הזה כבר חמש שעות. לא אכלתי שום דבר ולא שתיתי שום דבר.אני בוהה בתיקרה, חושבת על מה היה יכול לקרות אם לא הייתי מכירה את הארי, זאין והשאר. חשבתי על מה היה יכול לקרות אם לירוי לא היה עושה את זה.
חשבתי על מה היה יכול לקרות אם לא הייתי נולדת בכלל.
ההריון הזה לא עושה לי טוב, זה גורם לי לחשוב על דברים שלא שמתי לב אליהם בכלל, וגם לא רציתי לשים לב אליהם.
אנשים לא אוהבים כשאומרים להם את האמת בפנים. כי האמת כואבת.
״את צריכה לבוא איתי לבדיקות.״ הדלת נפתחה בטריקה, לא הסטתי את מבטי מהתיקרה והתעלמתי מהאדם שדיבר.
״צריך אותך לבדיקת אבהות.״ אני עדיין לא מקשיבה. אני לא מצליחה להפנות את המבט שלי מהקיר, אני שקועה במחשבות שלי יותר מידי.
חשבתם על עצמכם בעוד 20 שנה? עם ילדים, אם בכלל, או חבר/בעל, אם אתם בודדים או מאושרים? אני לא מצליחה לדמיין מה יקרה בעוד 20 שנה. אולי זה בגלל שלא אכפת לי או אולי שזה בגלל שאין לי עתיד.
״את מקשיבה?״ יצא לי גם לחשוב על אונס. למה להאשים את מה שהבת לבשה אם זה הבן אשם?
אין לי מושג איך הגעתי לזה שוב, אבל צריך לתת לזה נקודה למחשבה. זה הבן שאונס, זה הבן שלא הצליח להחזיק את עצמו ואנס. זאת לא אשמת הבת מה שהיא לבשה. אני רוצה לשים שורט ואני רוצה לשים חצאית ואני רוצה לשים גופיות ואני רוצה להסתובב עם חזיות.
אז בגלל זה לאנוס?
צריך ללמד את הבנים להשאיר את החבר שלהם בתחתונים ולא את הבנות איך להתלבש. הרגשתי ידיים גדולות אוחזות בי אך לא יכולתי לצאת מהטראנס ששקעתי בו. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שקרה עם לירוי, למרות שלא לבשתי משהו ׳לא צנוע.׳
״תקשיבי לי.״ שמעתי קול מעומעם לפני שמצמצתי בעיניי וראיתי את הארי.
"תקשיבי לי," הוא אמר שוב, פניו קרובות לשלי. הבטתי בו, מצמצתי בעיניי שוב לפני שיצאתי מהטראנס שלי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בשקט כשידו אחזה במרפק ידי, לא בחוזקה, אבל כנראה כדי להוציא אותי מהמחשבות.
"צריך ללכת." הוא אומר והזיז את ידו שעד עכשיו אחזה במרפק ידי, הביט בי בעיניו הירוקות.
"ל-לאן?" הצלחתי לפלוט לפני שהתרוממתי לישיבה. הראש שלי כואב ואני מרגישה כאילו אני רוצה להקיא שוב.
"לבדיקת אבהות." אמר הארי בשקט כשעזר לי לקום מהמיטה לפני ששם לב לחיוורון שעל פניי.
"עכשיו?" שאלתי ונתמכתי בו כדי להגיע לחדר האמבטיה. כרעתי מעל האסלה והקאתי את כל מה שלא אכלתי.
"כן." הארי אמר בזמן שהוא הפשיט ממני את החולצה וזרק אותה לכביסה לפני שחזר לחדר והושיט לי חדשה. שטפתי את פניי.
YOU ARE READING
Not My Style(s) » Harry Styles
Fanfiction"אתה אף פעם לא יודע עד כמה אתה באמת מאמין בשום דבר עד שהאמת או השקר הופכים להיות עניין של חיים ומוות בשבילך." - C.S. לואיס הלכתי, ולאחר מכן הוא הלך בעקבותיי. הוא לא היה צריך ללכת בעקבותיי, אותו חיוך מסתורי בצורה הכי עדינה שרק משפתיו הוורודות אפשר לק...
