חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 5

אנני
כעבור חודש

אני רוצה למות. אני רוצה לשכוח הכל, אני רוצה שרכב יפנה לסנטה ויהרוג אותי.
לא אני לא! אני פוקחת את עיניי באחת והדבר היחיד שאני יודעת באותו רגע הוא שכואב לי הראש. חוץ מזה, שום דבר.
אני לא יודעת כלום, הרגשה מוזרה, לא נוחה. לא יודעת מה גרם לי לקום בבהלה. מה קרה? ישנתי? ולמה אני מרגישה שיש בטון בתוך הראש שלי?
״ניק.״ אני לוחשת ורוצה לגעת במקום שליד הלחי אבל אני לא מצליחה להזיז את היד. ״ניק.״ ניק. אני לא מזהה מה אמרתי, אני צריכה ניק ויהיה בסדר. הגוף שלי מרגיש צורך בניק, אבל מה זה ניק.
״התעוררת אנני.״ אני שומעת קול זר. ״אני כאן.״
אני עדיין בהלם ואני מביטה בתקרה הלבנה עם האורות הלבנים.
״תסתכלי עליי אנני!״ הקול הזר ממשיך לדבר.
אני מרגישה לחיצה חזקה בזרועי שמטלטלת אותי.
אני מסיטה את ראשי הצידה לדבר שמגביר את כאבי הראש והגוף שלי.
אני רואה אישה. שיערה אסוף לאחור, עיניה כחולות, פניה רזות וחיוורות.
״להפסיק.״ ביקשתי ממנה. ״כואב.״
היא נראת מאוד מאושרת וקריפית. ״את מדברת! אנני! אני אימא שלך,״ היא מקרבת אליי את ראשה, אני מנסה להתרחק אבל אין לי אפשרות. נודף ממנה ריח לא נעים והבל פיה מורגש על פניי. ״אנחנו מתחילים.״ לחשה בקול מצמרר.
״את מדברת אליי?״ שאלתי בקול שקט.
״כן טיפשונת...״ היא מביאה מכה בראשי ואני מכווצת את פניי בכאב.
״אלייך. את אנני, קוראים לך אנני ואני אימא.״
״ניק.״ לחשתי אליה. שתביא לי אותו כי אני לא מצליחה לזוז.
״אין ניק, יש אימא.״ עיניה הכחולות פקוחות לרווחה ומפחידות אותי.
עיניי מעורפלות ואני צריכה להתאמץ בשביל לדבר. ״אני רוצה את ניק.״ התעקשתי.
זאת הייתה טעות לבקש כי היא עוטפת את עורפי בידה ולוחצת.
״את רוצה את ניק או את אימא?״
כואב לי, היא חוסמת ממני את האפשרות לנשום בעוד שגם ככה קשה לי. אבל זה לא יעצור אותי מהלגיד את הדבר שהלב שלי יודע שאני רוצה.
״את ניק.״
היא חושקת שיניים, גבותייה מתכווצות בכעס והיא לוחצת על עורפי חזק יותר.
״אה...״ אני רוצה לשחרר אותה לא מצליחה, אני מבקשת ממנה עזרה בעזרת עיניי המתחננות ממנה שתשחרר.
״תגידי את אימא!״ צעקה עליי.
״אימא...״ ניסיתי להגיד, מקווה ששמעה.
״יופי!״ היא שיחררה את ידיה ומשחררת את פניה הזועפות ומחייכת אליי כאילו לא חנקה אותי עכשיו.

״מה את מרגישה?״
״אני לא יודעת איך לתאר.״
״תנסי טיפשה!״
הצעקה שלה מרתיעה אותי.
״אני מרגישה מוזר,״ אני מגמגמת ומנסה להבין מה אני מרגישה אבל אני לא מצליחה להגדיר את התחושה. ״תחושה לא נעימה בכלל, לא נעים לי. אני לא יודעת כלום, אין לי מה לח- אני לא יודעת. תעזרי לי.״ אני מתחננת בפנייה, מרגישה חסרת אונים.
״אני אעזור לך, השם שלך הוא אנני, זה אומר כשרוצים לדבר איתך, לפנות אלייך, יגידו אנני ואת עונה אני אנני. בסדר אנני?״
״אני אנני.״ חזרתי אחרי תנועות שפתייה ואמרתי.
היא קירבה את ידיה ואני ניסיתי להרחיק את ראשי ללא הצלחה. היא הניחה את ידה על ראשי וליטפה בעדינות. ״ואני אימא שלך.״
״אימא שלי, מה זה אימא?״
״ואו... הזיכרון ממש גרוע כמו החיים שיהיו לך...״ היא טילטלה את ראשי וצחקה.
אני התחלתי לבכות ולהגיד לה להפסיק, שזה מכאיב לי. אני מרגישה סרחורת וטעם מר בגרוני.
לא טוב לי, לא טוב לי זה הדבר הנוסף שאני יודעת.
״רופאה!!!״ היא שוב צעקה לכיוון הדלת והלב שלי הגביר את קצב פעימותיו.
למי היא קוראת? מי זאת רופאה? היא תכאיב לי גם?
״אני אוהבת אותךָ.״ אמרתי את הדבר היחיד שעולה לי בראש בשעה שאני ממשיכה לבכות.
היא מושכת את הלחי שלי בחוזקה. ״אני נקבה אבל את טיפשה. מתוקה! כל הכבוד!!״ אני מביטה בה בבילבול. ״את תעשי את הכל קל יותר. אני אימא שלך את אוהבת אותי, את לומדת מהר! תקבלי פרס.״
היא משחחרת אותי כשמישהי עם חלוק נכנסת עם חיוך.
היא נראת צעירה יותר מאימא אבל גבוהה ממנה. שיערה הבלונדיני אסוף בקוקו נמוך.