חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 8

לא לקחתי הפסקה, ולא פרשתי
אין לי זמן פנוי בשביל לעלות פרק בזמנים קרובים אחד לשני. מקווה שתבינו אותי ומי שצריכה ריענון תמיד יכולה לקרוא את הפסקה האחרונה מהפרק הקודם אם מתחשק לכן💕
אני מאוד אוהבת לכתוב והלוואי
שהיה לי ימים שלמים בשביל זה, שלא תחשבו אחרת;)
אוהבת! תהנו מהפרק (הודעה למטה)❤️

״את רגועה?״ שאל הבוס תומאס.
״אני איתכם. תסבירו לי מה קורה-״ רעם מבחוץ משתיק אותי.
״זה רק רעם.״ הרגיעה אנג'ל בזמן שאני שומעת את הפעמון שמודיע שהדלת של הדיינר נפתחת ולקוחות מבחוץ נכנסים פנימה.
״אני יודעת.״ נשענתי על הקיר וחיזקתי את הקשר של הבנדה הכחולה. ״נבהלתי, זה הפתיע אותי.״
״זה בסדר.״ הבוס תומאס הניח את ידיו על מותניו והביט בי במבט מרוכז. ״אנני, את נראת מאוד עייפה. רוצה לנהל את השיחה עכשיו?״
עצמתי לרגע עיניים ונדתי בראשי. ״זה לא משנה מתי השיחה תתקיים אני תמיד אהיה עייפה.״ אני עוצרת לרגע כשמלצרית עם מדים ומגש עוברת מאחורי אנג'ל ותומאס שעומדים מולי. ״ננהל אותה עכשיו.״ 
״בוס.״ המלצרית חזרה ולקחה את צומת ליבו של תומאס. ״יורד גשם. להכניס את השולחנות?״
גשם?
״השולחנות אפשר להשאיר, תכניסו את המתקנים של הסכומים והמפיות.״
אני מסיטה את ראשי הצידה ומבחינה בטיפות שנוחתות על החלונות של הדיינר. המזג האוויר בחוץ אפרורי.
״מוזר. לא אמרו שירד גשם.״ אמרה אנג'ל בהיסח דעת.
נשמע עוד רעם נוסף שמחזיר בי זיכרון. הכל מכה בי בבת אחת. מרגישה שחזרתי בזמן. גשום בחוץ והכאב בזרועי מתעצם, דפיקות ליבי מהירות מתמיד. אני נמצאת בתוך רכב וזכוכיות שבורות מסביבי. אני חשה בפחד ובהלה עצומה.
״הצילו!!!״ אני מייבבת וצועקת בפחד לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
״כולם בסדר?״ מישהו מסתובב בכביש.
אני בידיים רועדות מגששת בכפתורים ופותחת את החלון. ״אני!״ האיש מבחין בי, רץ לעברי ו... עיני כמעט יוצאות ממקומם. ״לאאא!!״ האיש נופל קדימה.
ירו בו.
אז לא רק סמואל והשריף נרצחו בגללי... לא רק הם.
זאת לא הזיה, זה זיכרון.
אני עוצמת עיניים, מנסה לחבר פאזלים מהפלאשבקים הקודמים, אני משערת שזו התאונה שבגללה אני נפגעתי בראש והזיכרונות שלי נלקחו.
אבל זה לא מה שחשוב כרגע.
אחד... אני אומרת לעצמי ומדמיינת את ראשו של השריף. שתיים... הסכין בחזו של סמואל. ושלוש. הפנים המבוהלות של הבנאדם הזר שחיפש לעזור. דבר אחד משותף בניהם, הסיבה שבגללה הם נרצחו, אני. והינה זה שוב קורה, כמו תמיד אני מפילה אשמה על עצמי אבל הפעם היא מוצדקת במאה אחוז. שלושה אנשים נרצחו בסבל בגללי. בגלל הקיום שלי, בגלל שהם רצו לעזור לי. אנשים טובים מדי. הלב שלי יוצא אליהם אבל זה לא מספיק. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. לנקום בשבילם, בשביל אותם אנשים שחפים מפשע, שבסך הכל רצו לעזור. וכנקמה אהרוג את אימ- לא! היצר הטוב עוצר את המחשבה של יצר הרע. היא ילדה אותך. את תהרגי את מי שילד אותך?
אה שיט. אימא צדקה, אני דומה לה ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני צריכה להתרחק מכל דבר שהיא עושה, כי בסופו של דבר אם אלך בדרך שלה אהיה רוצחת משוגעת.