חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 7 || חלק שני

לקרוא לפני הפרק הזה את פרק 7 חלק ראשון!

הסיפור הזה עם טריגרים!!⚠️
שימו לב שיש אזהרת טריגרים בתקציר לא כל פרק אני אודיע על טריגר אבל כן אשתדל.
דם, רצח, סמים, אלימות, הזיות, חרדה.

״אנני שלי... בת שלי.״ אני רועדת תחת אחיזתה. ציפורנייה משאירות סימן בזרועותיי.
אני מכירה את החיוך המסוכן הזה שהיא כרגע מחייכת לעברי.
עיניי פקוחות לרווחה ומתרוצצות בין עיניה בציפייה לדבר הכי גרוע שהיא תעשה לי.
״עשית ריצת לילה?״ שאלה למרות שידעה שלא. אני מנסה להרגיע את הנשימות שלי לפני שאני עונה.
איך היא מצאה אותי? איך? למה הכל נגדי בחיי? רק רציתי לחייך למה זה קשה כל כך... ולמה האישונים שלה מתרחבים בצורה שמסתירה את עיניה הכחולות?
״אני... אני רק-״ אני מגמגמת מחפשת את המילים הנכונות בשביל להינצל ממנה. ״כן, ריצה. ראית אמ- סמואל?״
״לא ראיתי אף אחד, למה לא אמרת לי שיצאת את יודעת שאסור.״  ראשה קרוב כל כך אל ראשי, נראה שהיא מחפשת את התשובות בעיניים שלי.
״מה את תעשי לי?״ שאלתי והתעלמתי מהשאלה שלה.
היא מטה את ראשה הצידה מעלה חיוך קריפי.
״כלום.״ היא מעבירה את ידה על שיערי. ״את בת שלי.״
יותר מפחיד.
אני עומדת מולה ולא זזה. בעוד שהיא אוחזת בי והחיוך יורד מפניה כשהיא מאבדת סבלנות.
״את מתכוונת לעמוד כאן איתי כל הלילה?״ שאלה ועדיין עמדתי מולה בהלם. היא מניפה את ידיה, אני מתכווצת והיא מצליחה לסטור לי. ״לבית!!!!״ צווחה עליי.
אם אתה קיים אלוקים בבקשה תרחם עליי.

****

אני מייבבת בזמן שאני הולכת לצד אימא יד ביד.
אבל הדבר היחיד שחיובי בדבר הזה שאימא לא פגשה את סמואל, הוא יהיה בטוח.
״חמודה... יהיה בסדר תשתקי את הבכי המכוער שלך.״ קולה רגוע יותר ממקודם.
״עשיתי טעות, אימא אני מצטערת.״ אני משהקת.
״טעות ענקית אנני,״ היא מחזקת את אחיזתה בידי. ״טעות ענקית ואת תשלמי על זה.״ נימת קולה הייתה שקטה אבל הרעידה את כולי.
אני עוצרת.
״אימא זאת אני.״
מסתכלת על תמונה שעל הרצפה. אני לא מצליחה לקרוא בחושך מה כתוב.
אימא קופצת על הדף, מקמטת ומכניסה לתוך השמלה שלה.
״היית מתה להיראות ככה, את לא יודעת איך את נראת.״
היא צודקת. למה חשבתי שזו אני? הייתי בטוחה כל כך בעצמי שבתמונה, האישה היפה והחייכנית עם כובע בייסבול הפוך על ראשה היא אני.

אני שוכחת מהתמונה מהר וכל הדרך אני רק חושבת מה הולך לקרות לי ומרגישה גם את איבריי הפנימיים רועדים.
לוחמת... זילזלתי במילה בראשי. איזו טיפשהה!
״את כל הזמן מועדת!״ אימא מעירה לי והיא מושכת אותי מהר יותר קדימה ומנסה ליישר את ההליכה שלי.
כל הריצה הזאת פגעה ברגל שלי יותר, אני לא מצליחה ללכת. מרגישה שדוקרים אותי ברגל ימין ורגל שמאל חלשה ורק רוצה לנוח. ״תלמדי ללכת ישר!״
״אני אנסה.״
״אל תנסי! תצליחי!״
נשמתי עמוק וניסיתי בחשאי לצלוע ולא למעוד עד שראיתי כמה צעדים מלפניי משהו מנצנץ.
אני מצמצמת את עיניי בשביל לחדד את ראייתי.
זה חלק משברי זכוכית של בקבוק בירה כנראה.
בלי לחשוב פעמים אני מזייפת נפילה על ארבע, מתעלמת מהכאבים שגרמתי לעצמי בברכיים ובכפות ידיים ולוקחת את החתיכה
״תלכי. ישר!״ היא בעטה בצלעותיי ונפלתי הצידה.
״איה...״
היא עומדת מעליי והאצבע הרועדת והרזה שלה מצביעה עליי. ״קומי!!״ הפנס רחוב מבליט את עצמות לחייה הבולטות והשקיות מתחת לעיניה האדומות.
לנשום עמוק. תעשי את זה, תעשי את זה והכל יסתיים.
אני מתרוממת לעמידה היא לוקחת את זרועי ומצמידה אותי לחיקה, שוב אני לא חושבת ופועלת, אני מכוונת את זה לגרונה אבל היא מושכת אותי משיכה גסה לקדימה בשביל לזרז אותי ואני מועדת ונופלת ועקב זאת החתיכה החדה גולשת יחד עם הנפילה שלי וחותכת את אימא מחזה עד לרגלה אך לא עמוק מספיק אלא רק קורע את בגדיה. אני מנצלת את זה ומחדירה את החתיכה עמוק לרגלה. היא צורחת מכאב אבל שולפת את החתיכה ומביטה בי בחיוך ערמומי וכבר לא צורחת.
אני זוחלת מהריצפה לאחור, עיני נפקחות בפחד.
שיט. מה עשיתי. מה עשיתי. המחשבות שלי מאשימות אותי. שוב.
נהפכתי להיות אימא, אני נהפכת להיות אימא. המחשבה הזו גורמת לי סלידה מעצמי.
מה התכוונתי לעשות? לרצוח אותה? באמצע הרחוב?
אבל היא שיחררה את זה כאילו היא חסינה להכל. צרחה קצרה כאילו רק נשכתי אותה בעדינות. הדם נוטף ממנה והיא גוחנת למטה אליי, אין לי עוד אפשרות לזחול לאחור, אני כבר צמודה לקיר של בניין מסוים.
היא מרימה את החתיכה ומקרבת אל פיה ומלקקת את הדם.
פי נפתח מעט. היא מתענגת על הדם, מוצצת את החתיכה. היא לא כזאת גדולה ולא כזאת קטנה אבל בהחלט כן כזאת חדה ומסוכנת.
כשהיא שולפת את זה החוצה היא מזדקפת ובוחנת את הזכוכית.
״את דומה לי.״ אמרה בהיסח דעת.
לא. ניסיתי להגיד אבל לא שמעתי את עצמי.
״האם ניקיתי את הזכוכית בשביל שיכנס לגוף שלך נקי מדם? או שלא רציתי שהדם שלי יגיע בדם הבוגדני והמגעיל שלך?״
היא חוזרת לרכון קרוב אליי ומאיימת עלי עם החתיכה שסנטימטרים ספורים מאפי.
״לא... בבקשה.״ הגרון שלי יבש נורא וגורם לקול שלי להישמע כלחישה.
״או שזה בגלל שאני אוהבת דם. אוהבת לראות, לשתות, לקק... הרבה מאוד דם.״ היא שיחררה את הקמטים הזועפים מפניה וחייכה. הזדקפתי ואצבעותיי ננעצו באדמה כשטפחה בעדינות על אפי עם החתיכה. ״ממש כמו ערפד.״ סיימה את המשפט.
היא מזדקפת לעמידה ישירה ובועטת בי.
״צוחקת!״ צחקקה בזיוף. ״אני לא מפלצת כמוך. תתרוממי על הרגלים!״ אמרה בעוד שהשליכה את הזכוכית הצידה.
ואף שהחתיכה לא הייתה בהישג ידה עדיין לא הרגשתי הקלה.
כשהיא פקדה עליי לקום קמתי במהירות מביכה ונעזרתי בקיר שמאחורי.
רגליי רעדו בטירוף וכמעט נפלתי שוב, פחדתי ליפול אז נאלצתי לאחוז באימא.
פחדנית.
״טיפשונת שלי.״ נשיקה את הרקה שלי וצעדה איתי קדימה.
״אם תחשבי לברוח בדרך או לפגוע בי שוב אני אכריח אותך כל יום לשתות מהדם שהוצאת לי ומהדם שלך, מבינה?״
״כן.״
״כן מה?״
״כן אי...מא.״
״אני עוזרת לך כי את כל כך חלשה, אידיוטית וחסרת ניסיון בלשמור על עצמך.״
אני קופאת במקום.
לא שוב הזיכרון מאותו יום, לא שוב...
״ארוחת ערב, אימא מחכה לי.״ מלמלתי כמו רובוט. ״תתני לי ללכת ולא אספר לאף אחד, מבטיחה.״
רואה מול עיניי... שטן? אני מפנה את מבטי הצידה אל אימא. לא היא לא השטן שראיתי ואמר לי בדיוק את אותו המשפט.
די אנני, את הוזה. אני מזכירה לעצמי.
״מה? כבר לילה טיפשה!״ מאמא מוציאה אותי מההלם כשהיא דוחפת אותי קדימה אך אוחזת בי. ״ולתת לך ללכת? סחבתי אותך כמה... אמ- תשע שנים בבטן? כן! תשע!״
אני הולכת אחריה כמו זומבי, אני נזכרת בזיכרון מכאיב ומפחיד.
״בכיינית קטנה, שברירית כל כך, חלשה וטיפשה...״ מלמלה שוב ושוב כמו שיר עד שהגענו לסוף המדרגות של הבניין הישן. אבל לא הקשבתי, רק נזכרתי במגע לא רצוי מהשטן ומנסה להילחם בחרדה. אני רוצה לקלף את עורי מהמגע שלו.
מי זה הבנאדם הזה ולמה אני זוכרת אותן כשהשטן?
אל תנסי להיזכר, את לא רוצה. הקול בראשי אומר לי ואני מקשיבה.
אני מלטפת את הצלקת שלי, עוצמת את עיני ונרגעת לאט לאט עד שהדלת של הבית נפתחת.