חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 2

מזכירה שבשביל לקרוא את הפרקים האלו צריך להתחיל קודם עם חלק 1 שנמצא בעמוד בית שלי ❤️
ושוב למי שלא הבינה, זה המשך של פרק 66
הסיפור פשוט חולק לשניים.
תהנו ❤️

שם השיר : In the name of love

ניקולאס

עכשיו אני רק צריך להביא אותה חזרה אליי, זה יהיה פשוט, נכון?
רק להיכנס לשם, למצוא אותה בין כל האנשים ולחבק אותה.
הינה... זהו, כזה פשוט. הכל בסדר. אן חיה.
אם זה כזה פשוט למה אני לא זז? תחושות לא נעימות עוברות בגופי. אני לא שומע את כל המהומה שמתרחשת מסביבי.
לכל הרוחות אל תגידו לי שהיא היית בזירת רצח הזאת. זה יותר גרוע ממה שראיתי בטלווזיה.
עיני מתרוצצות מסביב. מה לעזעזל קרה כאן.
״אדוני, אתה בסדר?״ אני יוצא מההלם כשמישהו מניח את ידו על כתפי.
״אשתי״. לחשתי ורצתי לכיוון הג'יפ הלבן.
״אחורה! אחורה!״ זועקים לי אבל אני מתעלם, אני כמעט עוקף את המחסומים מסרט אך לפתע שלושה שוטרים דוחפים אותי לאחור ואני מתנגד להם.
״ארוסתי! ארוסתי שמה!!״ אני צורח כשעיני פקוחות לרווחה. ״הרכב הלבן!״ אני מצליח להילחץ מהם.
ואני מנסה להתקדם אך ככל שאני גובר עליהם עוד אנשים מתקבצים סביבי וחוסמים לי את הדרך.
אבל הצלחתי לראות שבתוך הג'יפ הלבן אין אף אחד.
״אן!! אןןן! תציאי משם!״
אני מביט בשוטר שדוחף אותי לאחור.
״איפה היא?״ אני מנסה לבדוק אבל הם חוסמים את שדה הראייה שלי. ״אדוני״. אני עוקב אחר מבטו שמסתכל אל הים. באותו רגע אני עם מטרה אחת וזה להביא אותה. אני נוהם, דוחף אותם ורץ לכיוון הגדר שמוביל אל הים.
אני כמעט מגיע אבל אנשים מאחורי מושכים אותי לאחור.
״מה אתם עושים!?״
הם מרתקים אותי מכל כיוון אל הכביש הרטוב.
שוטרת אחת עומדת מעליי ומסבירה לי ברוגע.
״זה עמוק מאוד, אתה תמות אם תקפוץ.״
גיחכתי צחוק מר. ״זה נראה לך עוצר אותי? אני אמות בשבילה! אני רוצה את ארוסתי!״ קבעתי וניסיתי להשתחרר מהם אבל יותר מעשרה שוטרים עליי מרתקים אותי שוב ושוב לכביש כשאני כמעט מצליח להשתחרר.
אני חושק שיניים ומנסה, לא מפסיק. ״אהההה!!״ אני צועק בזעם. ״האישה שלי!״
״אדוני! אנחנו מבינים, תשב ותתן לנו לעזור לך!״
לעזור? הדבר היחיד שהם עושים זה לשמור שאף אחד לא יתקרב לרכבים ההרוסים.
״תזדיין!״

״תקשיב לי!״ השוטרת זועפת לעברי. ״בג'יפ הלבן זאת ארוסתה?״
״כן!״ אני עונה ולרגע עיניי נוצצות בתקווה.
״התכשיטים שלה, ועוד כמה פריטים, לקחנו בשביל ראיות,״ זה לא מה שמעניין אותי, אני זקוק לאן. ״אנחנו נשיג את-״
״תחזירו לי את ארוסתי!״ קטעתי אותה בצעקה.
״היא לא כאן.״
״תנו לי ללכת אליה.״
״אתה לא מבין. אם תקפוץ לים אתה תמות, אתה לא תצליח!״
״לא אכפת לי למות, העיקר שאהיה איתה!״
אני מפסיק להתאבק מניח את ראשי על הכביש ולוחש לעצמי כשהדמעות מרטיבות את פניי.
״ציקה...״
עדיין השוטרים אוחזים בי. לא סומכים עליי שהפסקתי להתאבק נגדם.
״הבטחתי שאציל אותה והיא הבטיחה שהיא לא תעזוב אותי.״
״אני מצטערת אדוני.״ השוטרת רכנה לעברי וליטפה את רגלי כניחום.
״תשחררי אותי.״ סיננתי בכעס כשניסיתי לנער את רגלי למרות האחיזה של השוטרים.
היא הרימה ידיים בכניעה והמשיכה לעמוד מעליי כשהיא כבר מוסחת מדברים מסביב.
״אנחנו ננסה הכל.״ שוטר שאחז את ידי אמר.
הסתכלתי עליו וראיתי אותו בוכה. מה הוא בוכה? על מה? שיתן לי להחזיר אותה. השוטרים האחרים מביטים בי בצער.
שוב המבט הזה.
כאילו הם בטוחים שהיא מתה.
״אמרתי שאני לא אתן לה להיפגע, אני אמור לדאוג לה,״ אני שותק לרגע ועוצם עיניים. ״ואני אדאג לה.״ אני מפתיע אותם ומהתפך הצידה. הם דוחפים אותי בכוח אבל אני מצליח לקום במיומנות ורץ אל הגשר אך עוצרים אותי ומרתיקים אותי בחוזקה לכביש. כך שעכשיו אני עומד על ברכיי. המכה הייתה חזקה אך אני לא מרגיש כאב.
״תתפאס על עצמך! אתה לא יכול להביא אותה!״ זועק שוטר לידי וכל הבל פיו מורגש על צד פני.
לא יכול? אין כזה דבר. כשאני רוצה משהו אני אשיג אותו, וכרגע אני רוצה את אן.
״איך!? איך אני אמור להתאפס על עצמי!? אתם לא מבינים אפילו מה היא בשבילי! אם הייתם יודעים... כולכם היו קופצים איתי ומצילים אותה!״
״יש צוללנים ש-״
״כן? צללנים? שמעתי את השקר כבר בחדשות.״