חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 9

⚠️!טריגרים בהקדמה של הסיפור!⚠️
פרק ארוך מאוד. מתנצלת שנעלמתי לזמן ארוך.
כל כך מתרגשת שהפרק הזה עולה סוף סוף 🥳
תהנו 🤍

אנני

שאיפה מוגזמת של הקלה נשמעת ממני כשאני סורקת את הבית ומגלה שאימא לא בבית.
מניחה על השולחן את כל המכתבים שהיו זרוקים מחוץ לדלת.
לא קוראת שום מכתב. אימא אוסרת ממני לקרוא ולפתוח.
אני מנצלת את הזמן שאני לבד ולפני שאזכה לעונשים אני מקדימה ומצמצמת אותם בכל שבמהירות מסדרת את הבית, מדליקה את הנרות ומבשלת לאימא אוכל.
אני יוצאת אל הבניין, מנקה אותו. לוקח לי כחצי שעה, כל קומה היא כמה משבצות וזה מקל עליי. אף על פי שהרגל הצולעת שלי מונעת ממני לפסוע ממקום למקום עם החומרי הניקוי. אך הקב שלקחתי מהבית מסייע לי. כל הימים אני בלי הקב ומזלזלת ברגל שלי, אני צריכה את ׳המשענת׳ הזו.
אני מודיעה לבעל הבית והוא רושם לעצמו שניקיתי גם היום.
גם כשסיימתי את כל המטלות אימא עדיין לא חזרה. אני לוקחת את המצב שהיא לא כאן כהזדמנות להתקלח שוב מהר.
המטלות התישו אותי יתר על כך היום הלא צפוי עם הבכי הלא פוסק שלי גמר אותי. עם זאת נהייתי חולה. אימא לא תאהב את זה.
המים במקלחת קפואים עקב שהיום לא הייתה שמש. כתוצאה מכך המקלחת קצרה יותר מהרגיל. שתי דקות של מקלחת.

לאחר כשעה הדלת נפתחת בבעיטה, נדרכת וממהרת להתיישב ליד השולחן. ממשיכה להתעתש ולהשתעל בלי סוף.
עיניי בוחנות את אימא, חיוך ענק מתפשט בפניה ושקיות שקופות לצידה.
״את הנכס שלי.״ הניחה את השקיות על השולחן. השקית היחידה שהיא בצבע חום היא הפכה ויצאו ממנה הרבה שטרות חדשות. ״תביא לאימא חיבוק.״
אני צועדת לעברה ולא מסתירה את החשד.
היא רוטנת ומושכת את ידי ומצמידה אותי אליה.
״את מפחדת ממני? אני אימא שלך. אני אוהבת אותך.״ היא בוחנת אותי בעזרת עיניה האדומות והכחולות.
היא מקמרת את שפתה העליונה.
״לעזעזל איתך, תראי איך את נראת.״ היא תפסה את פניי וסרקה אותי מקרוב יותר. ״מזל שיש לי משהו בשבילך. אנני היא מתקרבת לשולחן ומוציאה מהשקית קופסאות כדורים.
״אני אנני.״
״בואי. ותבואי עם הקב, בבית את עם הקב. אם יעשו בדיקה חייב שיראו אותך עם זה.״
לקחתי צעד אחד לאחור. ״מה זה הסם הזה אימא?״
״סם? לא. זה כדור קסם שיעשה אותך מאושרת כי את נראת נורא.״ היא סיימה את המשפט והתעתשתי. כנראה היא צודקת. ״וחולה?!!״ הזעיפה פנים והרימה טון דיבור שלה. ״איך את חולה! ממה?״  היא מתקשה שוב לנשום ומשתעלת חזק.
שום פחד או התכווצות לא עבר בי כשהיא כעסה.
זר לי.
הזדקפתי והרמתי את סנטרי בביטחון. ״ממה לא אימא.״ החזרתי באותו טון.
היא פותחת ברגזנות את הקופסא הלבנה והקטנה ובפזיזות מוציאה שתי כדורים ומושיטה לי. ״תסתמי ותבלעי.״
״לא!״ התנגדתי ובמקום לקחת צעד לאחור לקחתי צעד קדימה.
״לא שאלתי אותך טיפשה,״ תפסה את פניי בעזרת ציפורנייה, קירבה אותם לעברה בגסות, דחפה ללא רחמים את אצבעותיה את הכדורים הכניסה אותן עמוק לגרוני. בשל כך רפלקס של הקאה עלה בניגוד לכך הוא עבר בגרוני מהפחד.
חזרתי לפחד, וזה היה עניין של כמה שניות.
עמדתי קפואה, הכל היה אגרסיבי מדי, נבהלתי.
״עוד מעט זה ישפיע עלייך.״ החליקה את ידיה על בגדיה הזולים. ״מה יש לאכול?״ שאלה בהיסח דעת והלכה למטבח.
״מה שאת אוהבת.״ לחשתי, נשארת לעמוד קפואה.
״נו למה את מחכה?״ התיישבה על הכיסא. ״שימי לי בצלחת! אני אחרי יום ארוך,״ את מספרת לי? ״רק רוצה להרים רגליים, תעזרי לאימא שלך.״ היא הרימה את רגליה ופרסה אותם על השולחן העגול מעץ.
כמו זומבי אני עושה מה שהיא ביקשה ומניחה את הצלחת מולה.
אני מתיישבת בכיסא הפנוי ואוכלת, לא כמו אימא. הפעם עם מזלג, לאט ומנומס כמו שאני רוצה וכמו שצריך לאכול.