חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 10

ניקולאס

״פאק, פאק!״
אני צועד למקום שאני זוכר שהנחתי את היומן לאחרונה ולא מבחין בו.
תיכננתי להכניס את היומן למזוודה שמייקל הביא איתו.
לא נשארו בו עוד עמודים אך בכל זאת אני חייב לשמור עליו בשבילה ובשבילי. התכנון שהיומן יהיה במזוודה של מייקל, מקום שמור בשביל היומן.
היומן הזה יקר מכל דבר אחר שיש לי בחיים.
אין פאקינג מצב שזה נאבד, אין לי סבלנות ועצבים.
  פאק אני מאבד את זה בלי אן. ברגעים כאלו אן הייתה הופכת את זה לדבר מושלם, חיובית עם הכישופים שלה.
עכשיו אן לצערי לא כאן לעשות את הכישופים שאני אוהב שהיא עושה. ואני עושה הפוך, הופך את כל הבית עד שאחזיק את היומן.

״מה קרה אדוני?״ מייקל יוצא מהחדר, סביר להניח ששמע את הרעש של החפצים והקללות שלי.
מייקל מוריד את המשקפיים השחורות מעיניו ובוחן אותי, כשהוא עומד בעמידה זקופה.
״מאז שהיא לא פה כל דקה אצלי גרועה מהשניה. הפאקינג יומן! איפה היומן! לא, לא, לא, לא.״ אני מרים את כריות הספה, פותח מגירות. ״תהפוך את כל הבית עד שאתה מוצא יומן!״
״על זה.״ התחיל לחפש בסלון הקטן. ״איזה צבע?״
״תמונה של ארוסתי על הכריכה.״
מייקל ואני מתרוצצים בבית ומחפשים בכל פינה.
לרגע מרגיש הקלה כשמייקל מרים בידו יומן ואומר,
״הינה אדוני!״ אך זה לא היומן, זאת אומרת זה כן אבל היומן החדש שהתחלתי לכתוב בו.
״לא. זה היומן השני. את הראשון אני צריך. בכריכה של היומן הישן היא עם כובע בייסבול שלי, מחייכת ויפהפייה כזאת...״
אני סורק בעיניי את הבית ומנסה להיזכר איפה השארתי אותו. 

אין מצב, אין פאקינג מצב.
בעצבים אני הופך את הספה. ריק. כמעט שובר את הארונות כשאני פותח את הדלתות באגרסיביות.
״ואו. אדוני.״ מתפעל מייקל מכמה שאני משוגע למצוא את היומן.
הוא לא מבין מה יש שמה.
״הכל כתוב בתוך אתה לא מבין?״ מסביר לו בשעה שאני ממשיך לחפש. ״זיכרונות איתה, מחשבות עליה, תמונות שלה. משפטים שלה. שאלות שלה. מה אני מתכנן איתה. שאלות שיש לי בשביל שתענה לי כשהיא תקרא את זה. אני חייב את זה.״
מבטינו הצטלבו. קמטים של דאגה ורחמים נתגלים בפניי.
״בבקשה מייקל, זה חשוב לי.״
הוא מהנהן באיטיות, פוסע לעברי ועומד מולי.
״אני אחפש בכל מקום רומרו, מבטיח לך. אני רק רוצה לברר,
יצאת עם זה היום?״
״כן.״ או אלוהים...
״כתבת בו? אם כן, היכן?״
״חיכיתי לה אתמול שוב ליד המעבר חצ-״
זין. אני אידיוט! בספסל ליד המעבר חציה!
אני יוצא לבחוץ כמו רוח סערה.
״רומרו קח!״ זרק לעברי מייקל את מפתחות הרכב שלו.
״מה הייתי עושה בלעדייך מייקל.״ במצב הזה אני צריך מישהו שחושב כמה צעדים קדימה, ואני? כלל לא חושב.
מייקל עמד לרגע קפוא, לא האמין שהמשפט יצא במכוון אליו ממני.
הוא שלח חיוך מהוסס. ״תודה אדוני.״
״בחייך מייק,״ גבותיו הורמו בהפתעה למשמע הכינוי. ״תקרא לי ניק.״ במאמץ שפתיי התעקלו בחיוך.