חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 7 || חלק ראשון

למי שלא ראתה עלה גם פרק 6
שימו ❤️ החלק  שני לפרק שבע עלה.
ממש התרגשתי לעלות את החלקים האלו אחרי הרבה זמן שלא
תהנו❤️

אנני
כעבור שלושה חודשים מיום התאונה

השקיעה שמציצה מהחלון הקטן מכניסה לדירה אווירה נעימה ועם זאת גם מעט חשוכה. עוד כמה דקות כשהשמש תשקע לגמרי אצטרך להדליק נרות על השולחן וליד המיטה של אימא שנמצאת ממש קרוב לשולחן. הדירה היא קטנה, הכל קרוב להכל.
לפני כמה דקות חזרתי מהעבודה בדיינר כמלצרית. אני עדיין מנסה ללמוד איך הכל עובד ושמחה לדעת שאני קולטת מהר את התפקיד שלי. ומיום ליום אני אוהבת את העבודה יותר בשל ההצוות המדהים והלקוחות הנחמדים אף שהקשיים הפיזים שלי מזכירים לי את המציאות. אם אדבר לעצמי בכנות כשאימא דרשה ממני להתראיין חששתי שהיא איימה עליהם לקבל אותי כעובדת ולהתייחס אליי בצורה כזו מקסימה, להיפך כמה ימים עברו ואימא סיפרה לי שהיא מצאה פלייר בכניסה לבניין שלנו וגם ליד הדלת שלנו. בפלייר רשום שמחפשים מלצרים שיקבלו שכר גבוה ומכובד. אימא נדלקה על הרעיון. כמובן. הרי כתוב שכר גבוה ומכובד. ויש לה בת צעירה שתוכל למלצר. היא נואשת לעוד כסף היא אומרת שאני ביזבזתי לה יותר מדי בעת שהיא כל שעה מבזבזת כמות אדירה של כסף. היא לא רוצה לעבוד, היא לא יכולה כי היא טוענת שיש לה עבודה אחרת וחשובה. כתוצאה מכך היא חייבה אותי לעבוד. אולם אם היא שואלת לא הייתי מתנגדת מפני שיש בי חששות להיות עם אימא כמה שיותר זמן, אני מעדיפה להתרחק ממנה כמה שאפשר. זה רע מצדי, אבל אני צריכה את זה, כמה שעות של חופש, כמה שעות בלי שום חשש. לשאוף אוויר, לראות עולם, אנשים. דברים שהיא לא נותנת לי בדרך כלל לראות ולעשות.

״גם היום הייתה לקוחה שהחמיאה לי על העיניים, מעניין איך אנשים רואים אותם.״ מעולם לא ראיתי את העיניים שלי, אבל ממה שלקוחות אומרים זה כחול וחום. ״השף הביא היום את הילדים שלו. הם מעריצים אותו ורוצים להיות שפים כמוהו.״ אני נזכרת איך קיפצו על הספות האדומות ודיברו על אבא שלהם בהערצה והחלומות שלהם עם תמימות מקסימה כשקצפת של שייק מרוחה סביב השפתיים הקטנות שלהם. ״אני... אני גם רוצה ילדים.״ חייכתי לעצמי בזמן שהדלקתי את הנר הקטן שעל השולחן העגול והקטן מעץ.
אני מודעת שאימא לא מקשיבה לי ולמרות זאת רציתי לשתף. ״לדעתי ילדים הם תחליף של תרופה. מה את חושבת?״
הרמתי את מבטי אל אימא שיושבת מולי וסופרת שטרות שפרוסות על השולחן ביחד עם כמה שקיות קטנות שבתוכן אבקה לבנה.
״מאה ואחת... ושתיים.״ חיוך מרוצה וגדול על פניה.
נאנחתי.
בזמן ששיתפתי נזהרתי לא לשתף על הטיפים שאני מקבלת. אני מרגישה בת נוראית שאני מסתירה זאת אך אם אספר היא תיקח לי הכל ותבזבז על דברים שלא יעזרו לנו. ואם לא אקבל יום אחד, היא תחשוב שאני משקרת, תגע בכל גופי משום שתחשוב שהחבאתי. הסיבות שאני לא משתפת הן כי אני צריכה לקנות דברים הגיינים ולא רק לי אלא גם לאימא שנמנעת מזה. בנוסף לזה גם מים והאוכל שלנו. מאחר שאם אני לא קונה לא יהיה בכלל בשל שלא אכפת לאימא לחיות יום שלם על סמים. ואני דואגת לה, אני רוצה שתאכל מסודר. היא הראתה לי סירטונים להכין אוכל כי שכחתי ולאט זה ירענן את הזיכרון, חבל שרק בבישול.
ואם נשאר לי אני מוצאת לה ולי בגדים זולים חלקם מהגמ״ח. בנוסף להכל החשמל והמים אימא משלמת להם לא מספיק אז היא לא יודעת שאני משלימה את הכל, וזה קשה, זה דורש ממני לעבוד עוד, ולקוות לטיפים שלא נעים לי לקבל מאנשים טובים. למזלי בעל הבית של הבניין הציע לי לנקות פעם אחת בשבוע את הבניין ולהביא לי כסף.
״מעולה, החומרי ניקיון ליד הארון חשמל.״ הסביר לי לאחר שנפגש איתי שבוע שעבר בכניסה לבניין. ״ולגבי הבית... הכל בסדר? אני לא רוצה להישמע חטטן אבל אני שומע את אימא שלך צורחת הרבה ואת...״ הוא סורק אותי. ״פצועה. אני מנסה לחבר בין הדברים... מבינה לאן אני חותר?״
״אני עדיין יכולה לנקות עם זה,״ הרמתי מעט את הקב. ״תאמין לי.״
״שכנעת אותי מספיק שאת יכולה.״ כשנתקל בי הציע לי לעבוד ואז התחרט כשנזכר במצבי. אבל לא הפסקתי להתעקש. ״אני מבין שאת מעדיפה לא לדבר על הבית, לכל דבר אני כאן. ו... שוב אימא שלך מאחרת בתשלום.״
״אני אדאג לזה.״
״מעולה. סומך עלייך יותר מאימא שלך.״ לא השבתי על התשובה שלו.
לסיכום אני אוהבת לחשוב שאימא מרשה לי את הטיפים, זה גורם לההרגשה הרעה שיש לי להפחית.