חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 3

שיר: Come back home

ניקולאס
כעבור שבוע

אן. היא כל מה שמתרוצץ לי בראש. והכעס על מי שלקח אותה וגרם לתאונה רק גובר וכתוצאה מכך זה יגרום לאותו בן זונה לסבול יותר כשיפגוש אותי.
אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, לדמיין איפה היא, איך היא. אני משתגע מדאגה. וזה שאני מביט במסך הפאלפון שלי ששיניתי לאחרונה שבוא אני מנשק את ארוסתי על הלחיי, היא צוחקת עם עיניים עצומות ועם הזר פרחים הצהוב היפה שהכינה לי שעל ראשה, כל זה מחמיר את המצב. אני מכבה את הפאלפון כשדמעה חומקת מעיניי ונוחתת על החיוך שלה.
אני שוב מרגיש חלל ריק בתוכי, כמו שהרגשתי שהאש לקחה את הוריי. שום דבר לא יכול למלא את זה, שום דבר מלבד לראות אותה שוב פנים מול פנים.

אדריאן לא שלח כלום, לא יצר קשר ועבר שבוע. והבעיה שאין לי אפשרות להתקשר איתו, אסור לו, רק לו מותר להתקשר או לשלוח הודעות עד שיודיע לי שמותר.
כשהיינו אצלו לא התחברתי לרעיון שהוא זה שחילק לי פקודות, אני לא אוהב להיות האחד שלא יודע מה לעשות וצריך שאחרים יגידו לו. אני שונא להיות חסר וודאות. אני רוצה להיות זה שמחלק פקודות, אני צריך לדעת הכל לפניו, אני חייב לדעת איפה היא עכשיו!
דיברתי עם אדוארד יומיים אחרי שנפגשנו עם אדריאן. הוא אמר שאדריאן נעלם כאילו לא היה, כמו שתמיד עשה. אבל אני יודע שהוא עובד על זה, הוא רוצה למצוא אותה בדיוק כמוני. אבל למה לוקח הרבה זמן, אני לא יכול יותר.

אני שם לב לסביבה שלי כשראשה של נינה נוחת על זרועי.
נינה שוב נרדמה, איך? אני חושב שכל השבוע הזה ישנתי רק שעה וזה גם היה סיוט שאן לא נמצאת ולצערי הוא גם המשיך כשהתעוררתי.
לא זזנו מכאן כך השבוע הזה. שכרתי מחליפה, חסמין. עליה אני סומך, הבטחתי לה העלה המשוכרת. אני לא יכול לעבוד, אני לא אצליח. ובטח שלא אתן לנינה ולואיס לעבוד במצב כזה.
כולנו יושבים בספה מאותו היום, ודממה.
אף אחד לא מוכן לעכל, אף אחד לא יכול להמשיך את חייו בלעדייה, לא רק אני.
אני מרים את עיניי הנפוחות אל לואיס שחוזר עם מים שהביא לנינה אבל רואה שהיא נרדמה ומתיישב לצידה. כאילו היא מרגישה אותו, היא קמה מקפלת את רגלייה ומצמידה אל חזהה ונצמדת אל חזהו. ״איך את?״ שאל.
״עייפה.״
״תישני, אני שומר עלייך.״
אני צריך את זה. את החיבוק שלה, את המשפטים המנחמים שלה.

מהצד השני שלי אלה יושבת בדממה ומביטה בעיניים כבויות על האח. נראת כאילו הנשמה יצאה מתוכה. גינגית בוכה לתוך חזהו של גסטון שנאבק עם הדמעות.
אלה השתחררה יום לאחר מכן מהבית חולים ואמרו שהכל בסדר. הוסיפו שאם יש שינוי לפנות אותה לבית חולים. אנה, אימא שלו גו לצידה. אן סיפרה לי כמה היא אוהבת את אנה, כמה היא דיברה איתה והיו פעמים שהיא באה לבית של גינגית בשבילה אנה.
אבל שלא תדאג, אן חוזרת. אן חיה והכל בסדר.
אלה רצתה לעשות שבעה היא הסבירה לי מה זה כששאלתי. אבל אין קבורה, לא הייתה הלוויה, כי אן לא מתה. אבל האחרים חושבים שאן מתה אבל לא מצאו את הגופה.
לא סיפרנו על אדריאן, אסור. ולא סיפרנו שאנחנו אלו שמחפשים אותה כי אדוארד, אדריאן ולואיס אומרים שיכול להיות שנמצא אותה מתה. לא נגיד כלום עד שהכל סופי, עד שהיא לא נמצאת לי בידיים.
אבל אני כל כך נואש אליה שהיום התקשרתי למשטרה בפעם העשרית. ״תמצאו לי אותה.״
״אנחנו עדיין מחפשים, לא מפסיקים.״ חזרו על אותו משפט.