חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 6

⚠️אלימות פיזית ומילולית⚠️

שם השיר: without me

ניקולאס
כעבור שלושה חודשים מיום התאונה

״ניק תדבר איתי. אתה שלושה חודשים תקוע בחדר הזה, הפעמים היחידים שיצאת זה כשהיינו צריכים לקחת אותך לבית חולים, סליחה, לא יצאת נאלצנו לגורר אותך ברגעים שהיית ער ולא מעולף.״ לואיס נכנס עם מגש של אוכל בפעם העשירית היום ומניח בשידה של אן.
אני לא עונה מתעלם ממנו ומתעלם ממה שהגוף שלי צריך.
הוא ממשיך לדבר ואני לא מקשיב.
הגעתי למצב שהעיניים שלי שורפות וכואבות, בנוסף לזה הן נפוחות. לא רק הלב שלי מרגיש כאב עקב הגעגוע לאן, גם כל איבר בגופי מרגיש זאת.
עם זאת לא גילחתי את הזיפים ולא הסתפרתי. יתרה מזאת לא התקלחתי. רק בימים שהייתי בבית חולים לואיס ואנטוניו קילחו אותי ללא רצוני.
אני שוכב על המיטה כמו ערפד. אם כבר אני משווה את התנוחה שבה אני שוכב לערפד אני גם נראה כמו ערפד, חיוור לגמרי וצמא לדם של הבני זונות שלקחו את אן, או שהרגו אותה? או שהעזו לירות במקום שבו היא הייתה? הם ישלמו על כל צעד ונשימה.
המיטה שוקעת מעט כשהוא מתיישב בקצה המיטה.
״רק אל תמלמל לי, היא חיה והכל בסדר. אני לא יכול לשמוע את זה. אני נשבע לך שאני אקח אותך למחלקת פסיכופטים." הוא מעביר את ידו מול פניי. ״אתה מתכוון לדבר?״
״מה אתה רוצה שאגיד?״ שאלתי בקול שקט.
״לא יודע!״ רטן. ״תענה שלושה חודשים אתה... אתה שותק, זה זר לי.״
״עזוב אותי לואיס,״ אני מעביר את ידי על פניי ומרגיש כמה הזיפים שלי ארכו, עם זאת הפנים שלי חמות. ״אני לא מרגיש טוב.״
״ברור שלא! אתה לא אוכל, לא זז!״ הרים את קולו והביט בי בדאגה.
איך יש לו כח להרים את הקול. אני תוהה לעצמי.
״אני לא מפסיק לחשוב עליה, אני צריך אותה, בלעדייה אני אשאר ככה או אמות.״
״אל דאגה, אדריאן ימצא את הגופה שלה.״
אם היו לי כוחות הייתי מחטיף לו אגרוף.
״חיה.״ תיקנתי.
במשפט הבא שהוא אומר אני מבין שכן יש לי כוחות עכשיו.
״אני חושב שאתה צריך לשכוח מהכל ולעבור הלאה לנשים אחרות. תנסה אתה יודע... ללכת להזדיין עם נשים אחרות אולי זה-״

אני יותר מופתע שלואיס אמר לי את זה יותר ממה שאמר לי.
אני קם באיום ובמהירות, הוא ישירות מתרומם ומתרחק לדלת. אני פוסע לעברו עצבני, רותח אני יכול להישבע שעשן יותר מהאוזניים שלי. אני מתעלם מהסרחורת שתקפה אותי כשקמתי ומטיח אגרוף חזק בצד פניו שגורם לו לאבד שיווי משקל. הוא מסנן רצף של קללות ומתיישר אבל אני שוב מטיח בו אגרוף בצד השני וממשיך בזמן שהוא לא מגן על עצמו עם זאת הוא לא אומר להפסיק ונותן לעצמו לקבל את המכות.
אני מפסיק עד שדם מאפו ניתז על השידה הלבנה של אן ולאחר מכן אני תופס את חולצתו ומקרב אותו אליי, כך שפנינו במרחק של סנטימטר.
אני מוציא אוויר דרך אפי, שרירי מתהדקים, אני מרגיש שכל וריד בגוף שלי עומד להתפוצץ.
הוא מביט בי בעירלפון, אני מוריד לרגע את אל האף המדמם שלו. ואי אפשר לפספס את האדמומיות שמופיעה בעצמות לחייו.
״להזדיין!? נשים אחרות!?״ שאגתי, עדיין מביט בו כלא מאמין. ״נשים אחרות לא מעניינות אותי! פאקינג לא מאז שראיתי אותה בבר. אני רוצה רק אותה בחיי, אני לא רוצה אף אחת אחרת, גם לא באלי אף אחת חוץ ממנה! מבין?״ הוא מביט בי בהפתעה.
״שאלתי אם אתה מבין?״
הוא מהנהן בהיסוס.
״עכשיו... אם נינה הייתה נעלמת הייתה עובר לנשים אחרות? חושב על אחרות? כי כשלפני שהייתה איתה והיית עם אחרות הדבר היחיד שחשבת זאת היא! היית מזדיין עם מישהי אחרת בזמן שאתה מדמיין שאתה מזיין את נינה! עכשיו מה הייתה עושה? כשהיא שלך? תענה לואיס!״ הטחתי אותו על הדלת כשאני עוד אוחז בו. ״תענה!״
חרטה עמוקה מופיעה בפניו. כמו שצריך.
״לא. לא הייתי חושב על אחרות אני לא הייתי רוצה ל-״
״בדיוק!״ סטרתי לפניו. ״אף אחת לא תתפוס את מקומה, לעולם לא תהיה מישהי אחרת.״ אני מניח את ידי על חזי. ידי השנייה אוחזת בחולצתו. ״היא יחד עם ההורים שלי, היא תהיה בלב וכל עוד היא איתי לא תהיה אף אחת אחרת.״ חזרתי. ״ואתה יודע כמה זמן היא תהיה בלב שלי?״
״לנצח.״ לחש את התשובה הנכונה.
רגע. אמרתי את זה למרות שאני עדיין בטוח שהיא חיה. למה אמרתי את זה? היא חיה והיא לא רק בלב שלי היא גם כאן.
אוקיי. היא חיה ועדיין בלב שלי זה גם הגיוני.
היא חיה והיא עדיין איתי והכל בסדר. ולא רק היא חיה, גם התינוק שלנו, יש לנו ילד.