חמש עשרה דקות [2]

חלק 2 || פרק 1

אין אפשרות לקרוא את את הסיפור הזה מבלי לקרוא את הסיפור הראשון של חמש עשרה דקות, אחרת לא תבינו כלום ותיהיו מבולבלות כי כל החלק השני בנוי על הראשון.❤️ חילקתי את חמש עשרה דקות ל2 סיפורים מפני שיצא יותר מדי בחלק 1. תוכלו למצוא בעמוד שלי את החלק ה1.
תהנו! אוהבת מלא!! והתגעגעתי ממש לעלות לכן פרקים❤️

שם השיר: Wake me up

ניקולאס

החיוך עדיין מרוח על הפנים שלי. אני לא יכול כבר לחכות יותר מדי זמן, שתבוא כבר. אני רוצה לקבל אותה ולחבק אותה, שוב לראות את הטבעת ולהבין שסוף סוף זה קרה. אבל לוקח לה יותר מדי זמן, אני משער שיש פקקים.
לבנתיים אני חושב על איך שנראה את הסרט, נרדם יחד בספה,  אלא אם כן היא תחליט לשנות תוכניות. אני מחייך לעצמי. בימים האחרונים היא לא מפספסת הזדמניות ורוצה מגע. ואני? ניק החרמן? לא מתנגד.
והינה המחשבה הזו בראש שלי שאני צריך אך לא רוצה עוד כמה שעות להיות במשרד. בניגוד לכך לפני כמה חודשיים רק רציתי להיות במשרד שלי, רק רציתי לעבוד. עכשיו אני רק רוצה זמן איתה.

אני עדיין מרווח על הספה הרחבה בדירה שלי וממתין לאורסתי.
היא הייתה מתקשרת אם הייתה מאחרת, כבר אמורה להיות כאן. אני מחייג אליה אבל היא לא עונה.
אני מתחיל לדואג. אן תמיד עונה בעיקר כשהיא לא נמצאת בעבודה. אני מחייג שוב אבל הפאלפון שלי בדיוק מצלצל.
״גינ-״ גינגית קוטעת אותי מבלי שאספיק להשחיל מילה.
״ניק״. אני שומע מבעד לקו משיכה באף.
אני נתקף דאגה ותחושות בבטן שלי מבשרות שזה משהו לא טוב. ״גינגית? מה קרה!״ דרשתי לדעת.
״לא ראית את החדשות?״
פה הלב שלי מפסיק לפעום.
כל הדברים הנוראיים עוברים בראשי.
קולי מהוסס שאני שואל אותה מה קרה. אני לא יודע אם אני רוצה לדעת.
אן לא חזרה, אן לא עונה. היא לא מאחרת לעולם. אולי היא אצל גינגית וקרה משהו? אבל חדשות? מה יש בחדשות?
לא, לא, לא, לא. אל תגידי אן, אל תגידי-
אני שומע אותה בוכה. ״אן״.
מילה אחת שלה ואני קם מהספה, לוקח את המפתחות של האופנוע ויוצא לא יודע אפילו לאן.
״לא״. לחשתי.

״אנחנו בבית של אלה״, מסבירה בקול רועד ושבור, שפה ושם היא מושכת באף ומשהקת מבכי. ״לואיס ונינה בדרך. אני כאן לבד עם אלה, זה... תעזור לי ניק״. גינגית צריכה עזרה וזה מגביר את החשד והדאגה שלי. ״אני לא יודעת מה לעשות, גסטון עובד ואני לא יכולה להפר-״ היא משהקת בבכי. אני יורד מהר את כל המדרגות, מדלג כמה בקפיצה. ״תגיד לי שזה שקר, ניק. פאק. קופיקו הוא מפחד, הוא לא מבין. ניק?״
״אני פה תמשיכי״. אני מגיע אל החניה.
״מה אני אעשה בלעדיה!?״ מה זאת אומרת בלעדיה?
״גינגית, איפה אן? את איתה? היא נפצעה? היא בוכה? היא פגועה? מה קרה?״ אני חובש את הקסדה ומקשיב לה.
יש שקט של כמה שניות עד שהיא לוחשת. ״ניק״.
או לא... זה לא קול שאני אוהב.
אני עוצר הכל. ״היא חיה?״ שאלתי כשהיסוס נשמע בקולי.  אוי לעזעזל, ברור שהיא חיה, שיט. מה יש לי. היא תענה כן, ברור שכן אבל היא שותקת.
״גינגית!״ אני נובח אל הפאלפון.
״אני לא יודעת, אני לא יודעת. תעזור לי, תעזור לנו! תגיע״.
אני מנסה לשמוע קולות ברקע אבל לא מבין כלום עקב המשיכות באף שלה.
״היא איתך?״
״אמרו לנו לא לבוא, אין טעם״.
אני לא מבין, אני לא מבין פאקינג כלום. לאן לא לבוא?! ברגע כזה אני לא חושב צלול ולא יכול להבין סיסמאות.
״אני בדרך, אני רוצה לראות את אן שמה״.
יבבה נשמעת מבעד לקו. ״אתה לא מבין...״
״מה אני לא מבין?״
״ניק... קשה לי לנשום...״ אני מכבה את האופנוע.
ניק תתרכז. תרגיע אותה ותתרכז. הכל בסדר, אן בסדר, היא לוחמת תסמוך עליה.
תעזור לגינגית, היא צריכה עזרה. תתרכז. היא חברה של אן, חברה שלנו, אני צריך להרגיע אותה.
אני לא אתן לאן למות, אני לא יודע מה גינגית ראתה או שמעה, אבל אן לא מתה. כל עוד אני אחראי עליה, היא לא תמות.
אני לרגע מדמיין אותה מתעצבנת עליי ומחייך חיוך קטן. ״אני לא צריכה אחראי, אני מגינה על עצמי״.
כן כי את לוחמת. הייתי עונה לה.
זה מעט מרגיע אותי. היא לא מתה.
״גינגית, אני מגיע. תשבי, בבקשה תנשמי עמוק, מי לידך?״
״אלה, אבל היא לא- קופיקו גם הוא מפחד מאלה, היא לא מדברת״.
״נשימות עמוקות ורגועות, תשבי גינגית. אני עוד דקה אצלכם, תנשמי בבקשה-״
״לואיס ונינה״. אמרה. כנראה הם הגיעו.
״תגידי ללואיס לעזור לך!״ אני מרים קול כשאני מבין שהיא לא מפוקסת. ״ושנינה תיהיה עם קופיקו ואלה, אני בדרך״. אני מנתק ומתחיל בנסיעה בעוד שאני מרגיע את הנשימות שלי. אני מוצף במחשבות שליליות ומשגע אותי לדעת שאני לא מבין כלום. אני נורא מבולבל ומודאג.