הסיפור שלעולם לא נגמר

בית

יצא לכם פעם להתגעגע הביתה,
התחושה הזאת שזהו, באלך רק הביתה , הכי מהר שרק אפשר .
יוצא לי הרבה פעמיים להרגיש את זה, להרגיש את הלב שלי זועק לחזור כבר הביתה, לנוח להירגע, פשוט להרגיש בטוחה ,
אבל איך זה שהלב שלי מרגיש את זה בזמן שאני בבית?
כנראה שבית זה לא רק קירות עם גג, זה לא רק מיטה וכרית .
בית זה המקום או אפילו הבן אדם הזה שבסוף היום אתם חוזרים אליו ומרגישים את ההקלה הזאת בלב, את המועקה הזאת שלא שחררה פתאום עוזבת.
לפעמיים אני מרגישה שהבית שלי הוא לא הבית שאני צריכה.
אם זה אנשים זרים בתוכו או בדידות ריקה,
אם זה חוסר שינה או הפחד להירדם,
או אם זה רק השקט המשתק או הרעש הלא פוסק .
באלי פשוט לחזור הביתה , לאנשים שאני אוהבת לזרועות פתוחות ולמשפחה שלמה.
אני רוצה שהמשמעות של בית תחזור לבית שלי, כי היו שם רגעים, מצחיקים , מפחידים, מוזרים ובעיקר יפים.
בקירות של הבית שלי יש את הדמעות שלי שחלחלו עוד בימים עברו, הם ספוגים בהרבה רגשות מעורבים
, מי יודע מי אני יותר טוב מהם?
מי יודע מה עברתי הרבה יותר מהם?.
מהדברים שאפילו אני כבר שכחתי.
מהחדר שלהיות בו לבד מדכא אותי, וסוגר עליי,ועד השקט והעבודה שגם אם אני אצרח אף אחד לא ישמע ויבוא.
אולי בית חדש זאת התחלה חדשה , אבל לעולם לא אצליח לשחרר את הבית שלי, גם אם הוא כבר לא בית, וסוררת שם רק בדידות ושקט.
הבית הוא חלק ממני , יש לו זיכרון גדול אצלי, אם הוא רע או טוב, מלמד או מצלק, אני אבין ברגע שהוא יישאר באמת רק בזיכרון שלי.