הסיפור שלעולם לא נגמר

לבד

הדעה שלי על הלבד משתנה מפעם לפעם,
מצד אחד, להיות לבד יכול להיות הדבר הכי נורא בעולם, שחושבים על זה, לבד הוא העונש הכי גדול שיכול להיום לבן אדם בחיים שלנו.
להישאר לבד בעולם זה קשה ואפילו בלתי אפשרי, כל אחד צריך מישהו שיהיה לצידו, לכל הצרכים שקיימים, מהנורמאלים ועד הטיפשים.
כמו הפחד הזה שאני יודעת שהיום אני הולכת להישאר בבית ריק, זה נשמע כל כך נחמד עד שמגיע הלילה, ואתה צריך להתמודד עם המחשבות של עצמך, כי הן תמיד יודעות מתי להגיע , ובדיוק בזמן שאתה הכי לא מחכה להן להתמודד עם עצמך.
אותה התחושה של שישי לבד ויומיים לבד, לאכול לבד ולישון לבד, זה מדכא, בעיקר שאתה חי את זה. זה מרתון שחוזר על עצמו באותו רצף זמן שלא נגמר , תחושה שכבר מתחילה לתסכל אותך.
אבל אז מגיע הצד השני, העובדה שאחרי כל זה כבר התרגלתי ללבד, למדתי להסתדר ולהתמודד איתו ואף אפילו לאהוב אותו. ולרצות אותו יותר מידי עד שכבר הוא נעלם. אבל בדיוק בזמן הזה אתה מתחיל להתמכר אליו.
אז אתה מתחיל לבודד ממך אנשים, לפגוע בהם כי כבר שכחת איך זה להיות בקירבתם , לשכוח שאתה צריך גם אותם לפעמים, ולא להפסיק לחכות ללבד.
אבל מה שאני לא רואה,
זה שזה כנראה פוגע בי, וההרגל הזה לא בריא לי,
-אז מה עדיף, לאהוב את הלבד או לפחד ממנו?