הסיפור שלעולם לא נגמר

בצפירה

כי בצפירה העולם עוצר,
כולם פתאום הפסיקו לעשות את "הדבר החשוב" הזה שהיה להם לעשות באותו רגע, הם עצרו את חייהם לאותה דקה שתיים, ואז המשיכו כמו בכל אותו טקס, כמו בכול אותה שנה.
גם הילד הכי ערס אוסף את עצמו ומשקיע טיפת כבוד,
וגם הילדה הכי טיפשה מצליחה להרגיע את עצמה ולעמוד את הדקה.
אבל אחרי זה כולם מרימים את ראשם חזרה למקום וממשיכים לדבר על מה שלא מעניין, כאילו הם לא יודעים בכלל למה אנחנו עומדים, ולמען מה היום הזה קיים.
אבל בשביל אותה משפחה, אבא, אמא, אח, אחות, סבא, סבתא, חבר, חברה, בן זוג ובת זוג, העולם הזה עצר עוד ממזמן.
ולא רק לדקה,
הם לא הצליחו להמשיך את חייהם אחרי אותו רגע.
הם, לא יכולים ללבוש על גופם את החולצה הלבנה ולצאת לחגוג בערב,
לחגוג על המדינה שאותו יקיר שלהם נלחם ולא חזר ובשביל מה,
בשביל אותם ילדים שאפילו את התקווה לא שרים, בשביל שכנראה לכבד הפך להיות מביך.
אז נשיר בשביל אותם משפחות ונחגוג בזכות אותם יקירים, שחירפו את נפשם למעננו, כי מגיע להם לפחות שיום אחד יזכרו אותם.