נ.מ אמי:
"אוף, אוף, אוף!" הטחתי את הכרית ברצפה חזק כל כך עד שהיה נדמה שהכרית מתחננת לרחמים. נשכבתי על הרצפה הקרה למרות שהמיטה הייתה כמה מטרים ממני, והתחלתי לבכות. בכי שקט ודק, עד שבכלל לא היה אפשר לדעת שאני בוכה, לולא העיניים המכווצות והאדומות והדמעות הזולגות. לני נכנסה לחדר.
"היי אמי" היא זרקה לעברי והמשיכה ללכת, הסתובבה והביטה בי. "אמי? הכל בסדר?"
לא זעתי אפילו לא מילימטר לעברה. "אמ?" היא התיישבה לידי בפנים מודאגות. כאילו שהשמות שלנו לא מספיק קצרים, לני המציאה לנו שמות קוד כשהיינו קטנות. אני הייתי 'אמ' והיא 'לנ'. בואו נגיד שאלו לא שמות קוד טובים במיוחד.
היא הביטה בי בעיניים עצובות ומלאות דאגה, ובלי שרציתי נפתחתי בפניה. "אלו אימא ואבא. הם לא מרשים לנו ללכת לנשף הקיץ של תלמידי העולים לשנה השנייה. יש להם איזה ביקור מיוחד מטעם המועצה. כל כך רציתי ללכת לני". היה נראה שגם לני מאוכזבת, אבל היא אספה את עצמה. "לא נורא אמ, נעשה לנו ערב של שתינו" היא עודדה אותי. חייכתי חיוך מאולץ וקמתי מהרצפה. התחבקנו והיא יצאה מחדרי. במקום להתעודד, הייתי עוד יותר מאוכזבת. היא פשוט לא מבינה. היא לא מבינה כמה חשוב לי להיות חלק. לה זה תמיד בא בקלות. היא תמיד מתחברת הכי מהר, נהנית הכי מהר, לוקחת חלק הכי מהר. אני לא כזו. וזה גם לא ממש עוזר כשאת תוצאה של התאמה גרועה. למדתי כבר לא לייחס לזה חשיבות, אבל זה קשה. כל השנה הראשונה הייתי די לבד. הייתה לי חברה אחת. קראו לה בל. היא לא הייתה הכי חכמה, או מתנהגת יפה, אבל היא הייתה היחידה שהצלחתי להיפתח בפניה. אבל בדגש על הייתה, כי היא גורשה לאקסליום. בסוף השנה הציונים שלה לא היו הכי וואו. בלשון המעטה.
עכשיו אני לא מכירה אף אחד. בכלל. לא משנה כמה ניסיתי להתחבר, זה לא הלך.
התחבקתי עם אלה, הבובה הישנה של אימא. היא הייתה בלויה ומוכתמת מעט, ואחת הרגליים כמעט ונפלה. אבל לא היה לי אכפת. חיבקתי אותה בכל הכוח, ובלי ששמתי לב נרדמתי.
"התעוררת" קרא קול רך. מצמצתי במהירות. אימא, הלוא היא סופי פוסטר, רכנה מעליי ונשקה את ראשי. "מה השעה?" מיהרתי לשאול. בכלל לא שמתי לב שנרדמתי. "כבר בוקר". "בוקר??" העפתי מעליי את השמיכה והתיישבתי, אך מיד חזרתי לשכב. בחילה איומה תקפה אותי, וגם כאב ראש. רציתי להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. "עבר עלייך יום קשה. פשוט תמשיכי לנוח" היא ליטפה אותי. "סבתא אדליין תגיע עוד מעט. אני חייבת ללכת לעבוד, ביאנה וטאם מחכים לי". הלב שלי דפק בעוצמה, ויכולתי להרגיש תחושה מוזרה. כמו אדים מלטפים. הם היו חמים ונעימים, ואפילו דמיינתי את קולם, קוראים לי. התיישבתי, מהופנטת. העולם הסתובב לי מול העיניים. האדים התעצמו. עצמתי עיניים והקשבתי להם, ואט אט הצלחתי להשקיט אותם.
כשפקחתי את עיניי שוב, גיליתי שאימא כבר לא ישובה על מיטתי. הרגשתי חזקה יותר, והחלטתי לנסות לקום. עוד תזוזה ועוד תזוזה. ירדתי למטה במדרגות וראיתי את סבתא אדליין בעיצומי המתכון לעוגשמלו, הקינוח האהוב עליי. רציתי לחטוף לה אותם מהיד ולהתחיל לטרוף את כולם, ואז נזכרתי בבחילה שיש לי, ומיד התקרבתי לכיסא. הראש שלי חזר להסתחרר, ואיבדתי שיווי משקל. אדליין הסתכלה אליי בבהלה ועזבה את הכל, אבל זה היה מאוחר מידי. הרגשתי שהזמן נעצר, והייתי מוכנה להתרסק בכל רגע, אבל אז..
משהו תפס בי בחוזקה.
אז התחלתי פאנפיק חדש, על השומרת, כי הרגשתי שחסרים עוד פאנפיקים על הספר הפשוט מעולה הזה. אשמח שתגיבו לי מה אתם חושבים, אם יש לכם הצעות ייעול ומתי הייתם רוצים שאעלה פרקים (מבחינתי אפילו כל יום😁). הפרק די קצר (לדעתי), הפרקים הבאים יהיו ארוכים יותר, אל דאגה.
תודה ל@8Amalia על העזרה בעיצוב הכריכה, אפילו כשעשתה זו בלי לדעת בכלל. הפתעה!
ותודה ענקיתתת לכל מי שקורא את הפאנפיק השני, שמגיב, שעוקב ושעושה, אפילו אם זה משהו קטן, למעני😍
YOU ARE READING
התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)
Fanfiction**נכתב לפני עלילות ספר 9** אז היי, אנחנו התאומות קיפוסטר😎 למען האמת, שם המשפחה שלנו הוא פוסטר, אבל קיפוסטר מסמל באמת את מי שאנחנו. הבנות של קיף וסופי. חוץ מזה, אבא לא רצה שום קשר לשם המשפחה הקודם שלו סנסן, ואחרי מה שהוא סיפר לנו עליהם, אנחנו לגמרי...
