התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)

על יכולת מעצבנת (לדעת לני), ערמת בובות שהפכה מבולגנת ועל זאק

נ.מ. לני

"לא, לא, לא" חזרתי שוב ושוב. אני לא מאמינה שזה קורה לי, אני עומדת להתרסק!
האוויר הצלול רק חנק אותי, ריחות הפרחים גרמו לי לבחילה והגובה גרם לי לסחרחורת בלתי נפסקת. כל מה שרציתי היה להיות בבית, במיטה, לא משנה מה יעשו לי על זה שטיפסתי על ההר. עצמתי את עיניי בחוזקה וציפיתי לגרוע מכל. אחרי מספר שניות בהן איבדתי כל תחושה, עזרתי אומץ לפקוח את העיניים. ציפיתי לנוף מבהיל, לקרבה אל הסוף, אבל כל מה שראיתי היה ריק. ערפל לא נודע, ואני עמוק בתוכו. לא הייתה קרקע, גם לא שמיים. לא ריחות. לא דבר. נאבקתי בערפל, אך כוחותיי נגמרו. דמיינתי את החדר שלי, עם הכר הרך והשמיכה המלטפת. דמיינתי את ערמת בובות הפרווה הענקית שיש לי על יד אדן החלון. דמיינתי את הסלון המשפחתי ואת פינת האוכל עם העוגשמלו החם של אדליין. הרגשתי שהערפל נסדק, ואט אט התנפץ לחלוטין. צבעים רבים הקיפו אותי, ניצוצות של חום.
גלשתי על מסלול הצבעים, ורגליי מצאו את הקרקע, ונעמדו עליה בבטחה. הייתי בבית.

"איפה היא?" שמעתי קריאות בכל הבית. פתחתי את דלת חדרי ויצאתי אל הסלון. אימא, אבא, סבתא אדליין וסבא גריידי, רו, ואפילו אמי היו שם, ולא היה קשה לזהות על פניהם את הדאגה. אימא סופי חיבקה אותי, אך מיד הרצינה. "איפה היית?" היא אמרה בקול נוקשה. התאכזבתי שעליי לקבל את העונש, אבל כל דבר עדיף על פני ההתרסקות, מה שעדיין לא מוסבר לי איך לא קרה. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר לאימא (ולכל הסובבים) את מה שקרה. לא חסכתי כלום. כשסיימתי כולם החליפו ביניהם מבטים מחוייכים, כאילו הם יודעים משהו שאני לא. "מה?" שאלתי. "תחת נוצץ, קיבלת יכולת!" קרא אבא. הייתי מבולבלת. אימא חיבקה אותי. "קיבלת את יכולת השיגור".

טרקתי את דלת החדר והתיישבתי על המיטה בכעס. שיגור? זו היכולות המופלאה שלי? אמי קיבלה אמפתיה, היכולת שהכי רציתי, ואני נתקעתי עם שיגור? קפצתי לתוך ערמת הבובות שלי, עליה עבדתי ימים שלמים כדי לסדרה, והיא התפזרה לה בכל החדר. קברתי את ראשי בתוך 'סירוחתחת', בובתו של אבא. דפיקות חלושות נשמעו על דלת חדרי.
"פתוח" סיננתי, אף על פי שממש אבל ממש לא רציתי אורחים. אימא סופי נכנסה לחדר.
"היי אימא" הרכנתי את מבטי. "כן, אני יודעת שאני צריכה לקבל עונש. נו, ספרי לי" כבר לא היה לי אכפת. "למען האמת, לא באתי לכאן בגלל העונש. עליו נדבר אחר כך, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על יכולת השיגור שלך. את זוכרת שגם לי יש אחת כזו" "כן, יחד עם עוד מיליון אחרות" "אבל היכולת הזו מאוד חשובה. היא עזרה לי המון כשהייתי צריכה" "כן, כי היית צריכה אותה בקרבות מול הנסתרים. מה עושים איתה בחיים הרגילים?" "מתרגלים את ווין ולונה" היא חייכה, ועיניי נפקחו לרווחה. לקחו לי כמה שניות כדי לקלוט. אני. אאמן. את. ווין. ולונה. בשיגור! חיבקתי את אימא בחוזקה, והיא בתגובה צחקה. "אבל עכשיו, העונש שלך" אמרה. נאנחתי. "את לא מורשת לצאת מהבית בימים הקרובים. ובשום פנים ואופן את לא עושה משהו כזה יותר. אף פעם." "מבטיחה".

נ.מ זאק

מה זה? איפה אני?" ראשי הסתחרר והרגשתי כאבים עזים בחזה. סקרתי את המקום. זו הייתה מעבדה, די חשוכה, וברור שהיא הייתה מוזנחת. התיישבתי על מיטתי ומוחי הדהד.
זיכרון. זיכרון. זיכרון. "אני זאק. ואני צריך להרוס את פוסטר".

היייי לכולםםםםם
כמה הודעות חשובות (לי😂)

*קודם כל תודה ענקית לכל הקוראים, המגיבים, המדרגים וכו' וכו'
זה באמת לא מובן מאליו ואני מעריכה את כולכם מאוד🤍

*רציתי לספר לכם שאני משתתפת בתחרות של@Loki23678
עם שני הסיפורים שלי (זה והלאבגודים דור 2- מוזמנים לקרוא)
ממש אשמח שתלכו להצביע שם אם אהבתם את הסיפור 😄

*בנוסף, אני ו@Sharon066532 העלנו סיפור משותף שנקרא "עלילות קיפוסטר (וכל השאר) בהוגוורטס"
אז אם אתם אוהבים שומרת הערים האבודות והארי פוטר, הסיפור הזה בול בשבילכם🤩

שיהיה שבוע טוב ושקט❣