התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)

על תחפושת של שלדג מעופף, פירות גנובים ועל הבוקר שזאק לא ישכח

נ.מ אמי

אני לא מאמינה שהרגע ממש (טוב, אולי לא בדיוק הרגע, כי עד שלני מתארגנת זה כמה וכמה רגעים) אני ולני חוזרות בשנה השנייה לפוקספייר! אולי אני צריכה קצת פחות להתרגש, כי אנחנו עומדים לעלות בתחפושת של שלדגים מעופפים ולרקוד מול כל בית הספר, אבל האמת, שלא ממש אכפת לי. אני עומדת בשורה האחורית ביותר, מאחורי ג'ון, שהוא אחד הילדים הגבוהים ברמה שלנו. אף אחד לא יראה אותי, והכל בזכות יכולותיי הנהדרות בריקוד! זו הפעם היחידה שאני מתגאה בכך שאני לא יודעת לרקוד. לעומת זאת, זה הולך להיות הסיוט של לני. לני היא רקדנית מצטיינת, והמורה לספורט ג'נה ישר קלטה את זה, ומיקמה אותה בשורה הראשונה באמצע. תמיד החלום של הרקדנים הוא להיות בשורה ראשונה באמצע, כשכל הקהל מסתכל עליך. נראה לי שזה פחות המצב. ולא מספיק זה, לני קיבלה תחפושת שלדג שגדולה ממנה פי 3 לפחות, ויושבת עליה כמו סחבה. ולני לא מסוגלת להסתובב עם בגדים נוראיים. היא תמיד מגונדרת, מה שלגמרי לא קיבלה מאחד מההורים שלנו. טוב, אולי טיפה מאבא, עם חולשתו הבולטת לשיער שלו. ולא, הוא עדיין לא שינה את ההרגל הזה.
טוב, אני בכלל לא מבינה למה אני מדברת על לני כל כך הרבה. למען האמת, מאז שקיבלה את יכולת השיגור שלה, ואני את האמפתיה, אנחנו כמעט לא מדברות. לא רבות, אבל שותקות. וזה ממש מוזר, כי אני אף פעם לא מצליחה לשתוק ליד לני. והיא לא מצליחה לשתוק בכללי. שמחתי כשקיבלתי יכולת, שלא תבינו לא נכון (השמחה נדחתה לאחרי הסבל הרב), אבל זה ממש פגע ביחסים ביני לבין לני. הקשר שלנו... כבר לא אותו הדבר.

לני ירדה במדרגות לכיוון פינת הישיבה, היכן שחיכיתי לה. חייכתי אליה, ואז עלה לי רעיון. אם אתן ללני את התלבושת שלי, היא תהיה מאושרת כל כך, ואולי זה מה שיעזור להחזיר אותנו למצב הקודם. שפכתי תכולת התיק על הרצפה והתחפושת שנתקעה בתחתיתו יצאה החוצה. מיהרתי להחזיר הכל למבטיה המבולבלים של לני, ניערתי וישרתי את התחפושת והבאתי אותה ללני, מובכת כולי. היא הסתכלה עליי במבט מוזר ובין רגע המבט התחלף והפך למבט שמח. ריכזתי את העיניים שלי בשלה. למעשה, היא לא שינתה מבט, כי רצה מיד בחיוך למדוד את התחפושת. אבל הרגשתי. הרגשתי כל רגש עולה ומתחמם וחודר לתוך ליבי. הוא רתח וגעש בו חזק יותר מכל אדם שהרגשתי את תחושותיו. זה היה מבלבל. לני חזרה עם התחפושת, שישבה עליה בדיוק, ואדי בהלה בקעו ממנה, והכאיבו לי מעט. פניה החווירו והיא מיהרה לגשת אליי. לא שמתי לב שהגעתי לרצפה. בין כמה שניות הגיעו אבא ואימא והושיבו אותי על הכיסא, עם בקבוק 'נעורים' ביד אחת ואלה ביד השנייה. למעשה, התחושה לא הייתה רחוקה כל כך מהיום בו קיבלתי את היכולת. רק קצת פחות מבלבלת, כי כבר התאמנתי עם אבא איך (בערך) לשלוט על מה שצריך. אני מניחה שבפוקספייר המורה לאמפתיה ילמד אותי יותר טוב. בטוח יותר טוב משיעורי גילוי יכולות בהם היינו כל הרמה בשנה שעברה. אף לא ילד אחד קיבל יכולת כל השנה.