התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)

על ריבים ותבשילים, הבשורה המשמחת של לני ועל הפגישה המסתורית בספסל

נ.מ אמי

"זאק, אתה מתנהג ממש מוזר מאז שחזרת, אתה יכול להסביר לי מה קורה?" "אני לא יכול להסביר כלום כי אין כלום" הוא המשיך לערבב את התבשיל בסירו, ולא רק הרגשתי שהוא חושב על דברים אחרים, גם ראיתי. זאק היה היחיד שהכרתי שיכול להיות טוב בשיעור אלכימיה, ומה שלא יצא לו שם ממש לא הראה את הכישרון שלו. ליידי גאלווין התקרבה באיטיות. "זו פעם ראשונה שהתוצר של אמי יוצא יותר טוב משלך זאק, וזו ממש לא מחמאה בשל העובדה שהיא הבת של סופי, ובשל הציונים שלה בשנה שעברה". לא ידעתי אם להיעלב. "אני מצטער ליידי גאלווין, אני אתחיל מחדש". היא העיפה מבט נוקב בזאק והמשיכה הלאה בדרכה לקטול שולחן נוסף. "תאמין לי שאני עדיין לא מבינה מה היא עוד עושה בפוקספייר, הזקנה הזו" גיחכתי. "מה? כן, כן". "טוב די זאק, זה לא יכול להימשך ככה. ואני מזכירה לך שוב שאני אמפתית ואני יודעת בדיוק מתי אתה משקר. אתה לא רוצה, לא צריך. לי נמאס להיות חברה של שקרן" פניתי ללכת, מנסה שלא לשפוך את הבלילה שבסיר על כולי. על בלילה שליידי גאלווין (בערך) החמיאה צריך לשמור.

נ.מ זאק

"אמי, תעצרי" התחננתי. לא יכולתי לגרום לה לעצור, בטח שלא יכולתי לכפר על מה שאני עומד לעשות לה. איזו מין ברירה יש לי?
אם זה היה עוזר, הייתי מקריב את עצמי. הייתי נותן כל מה שצריך כדי שאף אחד מהפוסטרים לא יפגע. הייתי עושה הכל כדי שאמי לא תצטרך לסבול. אבל אני יודע שזה לא יגמר אחרי שאמות, זה פשוט לא יעזור.
הרגשתי את ההתלהבות בקולה של ג'יזלה. הרגשתי כמה הרצון שלה חזק לנקום, אחת ולתמיד. אני לא זה שאעצור אותה, אבל אני עוד יכול למנוע ממנה לפגוע באמי ובלני, להשאיר את קיף עם עוד טיפת תקווה. אני עוד יכול לנסות. אבל אני אצטרך לחיות עם זה שאף פעם לא אוכל להתנצל מספיק, ועד אז, אני ממש לא רוצה שאמי תכעס עליי או תתרחק ממני. במיוחד שזה עוד עלול להזיק לתוכנית.

"את צודקת, אוקיי?" גמגמתי בלחש. היא נעצרה, אבל עדיין הפנתה את גבה אליי. "הנה הודיתי בזה. את צודקת שאני לא אותו זאק שהייתי לפני שחזרתי, את צודקת שהרגשת את זה. את צודקת שאני משקר לך, ואת צודקת שלא מגיע לך חבר כזה. אבל אני לא יכול לספר לך פה. פה זה מסוכן מידי. כל אחד יכול לשמוע אותנו, וזה יסכן גם אותי וגם אותך. בואי ניפגש היום, ואני אספר הכל. כל מה שתרצי לדעת".
היא שתקה לכמה רגעים, אבל הניחה את הסיר בחזרה על השולחן. "אוקיי. תבוא אליי היום בשש. ואם עוד פעם תחליט לספר לי שקרים דבילים, שלא תפנה אליי יותר בחיים שלך" "אני מבטיח" אמרתי, מנסה לעצור את הכאב שדוקר לי את הלב. הפעם זה לא היה כאב פיזי כמו הכאבים של ג'יזלה, לא בגלל שאמרתי משהו לא נכון.
בגלל שידעתי שאחרי היום אני באמת לא אוכל לפנות לאמי יותר בחיים שלי.

נ.מ לני

כנראה שאני לא אגיד את זה שוב בחיים, אבל קצת התגעגעתי לחזור ללמוד. טוב, כל דבר טוב יותר משבוע אשפוז אצל אלווין, עם תרופות מגעילות וכאבים בלתי פוסקים, אבל בכל זאת.
אלווין הבין שאין שום דבר שביכולתו לעשות עם ההד, בגלל שהוא שם הרבה מאוד זמן, אבל שהוא הצליח להוריד את רוב חלקי ההד שעלולים לפגוע לי במוח או באזור היכולות, ושהסיכוי שההד יפעיל את עצמו אחרי הטיפול מאוד מאוד מאודדדד קטן, רק אם יקרה משהו כל כך בלתי צפוי שההד יצליח להתפרץ בגללו. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שאקבל מאייה בתעודת המחצית, זו באמת תהיה הפתעה לא צפויה.
אני לא אשקר שנבהלתי קצת (ואימא עוד יותר) כשאלווין אמר שאני יכולה לחזור לשגרה, אבל אחרי שהוא הראה לאימא ולי את משככי הכאבים בפעולה והסביר שהאשפוז מיותר כי אני יכולה להישאר פה לנצח, הסכמנו, והנה אני כאן, מגיעה ישר מהמרפאה באיחור אופנתי להפסקה, מה שאומר שפספסתי שעתיים אלכימיה, מזל. אפילו לא הספקתי לספר לאמי שאני כאן, ואני מתכוונת לעשות את זה עכשיו.

הסתתרתי מאחורי העץ העבה שנמצא בצמוד הספסל של אמי. המקום הזה כל כך מבודד שאף אחד לא יוכל למצוא אותה ולהפריע לה, בדיוק כמו שהיא אוהבת. היא מצאה אותו שנה שעברה, וכמעט נאבדה בדרך חזרה. על הספסל התיישבו שניים. מיד זיהיתי את זאק, יכולתי להבחין בו גם מקילומטרים עם הפוני הכסוף שלו. לידו ישבה אמי, מכוסה כולה בז'קט. מעולם לא ראיתי את הז'קט הזה בארון שלה, ואם הייתי רואה, מיד הייתי מעיפה אותו. כל כך לא אופנתי ומרושל. יצאתי ממקום המסתור שלי והלכתי בשקט אל מאחורי גבה של אמי, מחכה בציפייה לתגובה שלה. אבל אז, שמעתי קול, בוקע מהיושבת ליד זאק. וזו בטוח לא הייתה אמי.

"אני גאה בך" הקול אמר. זה היה קול נשי, עוצמתי, נחוש. לא זיהיתי מי יושבת שם, אבל משהו בי אמר שאני רוצה לגלות. רצתי במהירות למקום המסתור שלי וניסיתי לצותת לשיחה. "כל הכבוד, זאק. לא יאמן שחשבתי שאין לך פוטנציאל". "אני מזכיר לך את ההסכם שלנו" "כן, כן... אני לא אפגע בהן, אני מבטיחה. איפה הן בכלל? הייתי אמורה לראות לפחות את לני, היא הרי מלכת השכבה לא? בתקופה שלי התאמה גרועה לעולם לא היו הופכים למלכי השכבה, הכל בגלל אימא שלה, 'חברת המועצה' " היא התגרתה בקול מטופש.  עצרתי את עצמי מלצרוח. הראש שלי התלהט לשמע המילים האלו, וזה לא הרגיש שזה רק מעצבים, למרות שהיו לי הרבה מאוד, אבל לא יכולתי להפסיק להקשיב. "היא באשפוז אצל אלווין, בגלל הצל שלך" "רק עכשיו הם גילו? איזו פרודיה" היא צחקה. "את אמי עיכבתי בכיתה. שפכתי עליה 'בטעות' את השיקוי שלי. כדאי שתלכי עכשיו". "היום בשש זה קורה" אמרה והורידה את הברדס שלה. היא הביטה בזאק ארוכות, עיניה דוקרות בו. "שלא תעז לפשל". איימה והסתובבה ללכת, שיערה הבלונדיני נאסף חזרה בברדס.

לא היה אפשר להתבלבל. בדיוק כמו שאימא ואבא תיארו בסיפורים הכי אפלים שלהם, בדיוק כמו התמונות שאבא מתאמץ כל כך להסתיר, ובכל זאת הצלחתי לראות.
לא יכולתי להתאפק יותר. שאגתי את הכאב החוצה, בוערת כולי.
עד שנפלתי. 

היי לכולםםםםם😍
אז מחר מתחילים הלימודים (או שכבר התחילו, תלוי מתי אתם קוראים את זה) והציעו לי פה בתגובות להוציא את הפרק לכבוד החזרה אז תודה למי שהציע/ה כי הנה הקשבתייייי🥰🥰🥰
כמות הכוכבים, התגובות והצפיות הייתה פשוט לא נורמלית פעם קודמת ותוך יום כבר הייתי צריכה כביכול להעלות, אבל לא הספקתי לכתובבב מרוב שהייתם מהירים🤩
מקווה שנהניתם מהפרק והייתי שמחה לדעת באיזה טים אתם: טים זאק כי אין לו ברירה והוא עושה כל מה שהוא יכול או טים נגד זאק כי אי אפשר לסלוח על מה שהוא עושה ויעשה לפוסטרים?🙃
ספרו לי בתגובות וניפגש בפרק הבאאאא⬇️⬇️⬇️