**היוש לכם אני לא רוצה להפריע לכם יותר מידי אבל אם אתם צופים ישנים ולא קראתם פרק מאז האחרון (שיצא לפני חצי שנה בערך) אני ממליצה לחזור פרק או שניים אחורה ולהיזכר**
נ.מ לני
"הד?!" אימא קפצה מהמקום, מבוהלת כמו שאף פעם לא ראיתי אותה. "איך זה יכול להיות?" "אני לא יודע. אני חייב להמשיך לבדוק את זה לעומק, לראות שהוא לא ממשיך ופוגע בה. אני לא יודע מה הוא מסוגל לעשות, בטח שזה נראה שהוא שם כבר הרבה זמן. זה לא טוב בכלל".
הסתכלתי על שניהם במבט של 'מישהו רוצה להסביר לי מה קורה פה?', אבל הם היו נסערים מידי. "כרגע אני לא יכול להפסיק את הכאב שעובר עליך, כי יכול להיות שבזמן הזה ההד ימשיך להתגבר. אני חייב לעצור אותו לפני שהוא יעשה משהו מסוכן שיהיה מאוד קשה וכואב לרפא". הנהנתי וקיוויתי שאני מסתירה טוב את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה בכל רגע.
הרי הבת של קיף לא יכולה לבכות.
נ.מ ביאנה
"אני מרגישה כזו אימא נוראית" הודיתי לטאם באוזן. חיפשנו כבר שעתיים באזור פוקספייר והסביבה, אני הייתי עם טאם וקיף. עד שסוף סוף הרגשתי שדברים יסתדרו כשזאק ילך לפוקספייר אחרי כל היום המשוגע הזה, קורה בדיוק ההפך. "זאק לא ברח באשמתך, ואני בטוח שנמצא אותו בסוף. חוץ מזה, איך אפשר בכלל לומר משהו רע עליך?" הוא נישק אותי במצח. קיף התהלך לידינו וגיחך למראה הנשיקה "טאם טאם טאםםםם. הבנתם? כאילו כמו הצליל? וכמו טאמי'לה שלנו?" "יהיה בסדר קיף" התקרבתי אליו. "סופי תהיה בסדר, ולני תהיה בסדר, ואנחנו נמצא את זאק ונבין מה קרה. אתה רק צריך להאמין בזה". תמיד ריחמתי עליו, איך שהוא מחביא את הרגשות שלו עם הבדיחות הקיפיות שלו, איך הוא אף פעם לא נתן לכאב להשפיע עליו. איך שהוא עבר כל כך הרבה יותר מהרבה אחרים שאני מכירה, והוא בכל זאת ממשיך.
"אני בטוח בזה, הרבה יותר ממאמין" הוא חייך חיוך גדול.
זה שבר אותי.
נ.מ זאק
"וואו, איך גדלת" האישה התחילה ללטף את פניי ולבלגן את הפוני שלי. "תעזבי אותי!" בעטתי בה, אך לא נראה שזה מפריע לה. "ממש כמו הבן שלי, עקשן. אלו היו תקופות טובות... הוא היה צופה בנו יום יום במשך שלוש שנים, עד שהתחיל ללמוד בפוקספייר. הוא העדיף את זה על ללמוד עם אבא שלו".
שתקתי, והרגשתי כאילו כל מילה שהאישה אמרה, מגיעה ומעיפה מעט את הערפל, הופכת את ראשי צלול יותר, רק מעצם העובדה שהיא שם. ניסיתי את מזלי, חשבתי על פוסטר. אין כאב. אני אנסה שוב. פוסטר. פוסטר. סופי.
"אני שמחה שלא כואב לך יותר, אבל אל תתרגל לזה, אלא אם אתה מתכוון להקשיב לי" אמרה כאילו קראה את מחשבותיי. לא רציתי להקשיב לה, היא לא הייתה נראית נחמדה במיוחד. אבל היא היחידה שיודעת עליי מה שאני לא יודע. היא היחידה שיכולה להסביר לי מי אני. "אני אקשיב לך, אבל בתנאי אחד" אזרתי אומץ. "תסבירי לי מי אני. תסבירי לי מי את. תסבירי לי מה קורה לי, למה כואב לי ולמה אני מרגיש בתוך ערפל אחד גדול". "אין שום בעיה יקירי, זה ממילא היה אמור לקרות קודם לכן, אם היית עובד קצת יותר טוב. בלי להעליב, אבל טוב שנזכרת. אני כבר עשיתי כל מה שצריך, סיכנתי את עצמי וביצעתי מעשים שאני לא שמחה עשיתי, הכל כדי לגרום לתוכנית הזו לעבוד. אפילו שלחתי זרמצל על אחת מהתאומות הפוסטריות כשהייתה תינוקת, ואתה לא יודע כמה קשה היה לי כדי להצליח להגיע למצב כזה. הייתי שמחה אם זה היה על שתיהן, אבל לא הצלחתי" היא נאנחה לרגע, אבל מיד המשיכה.
"אבל אתה, אתה פשוט נתקעת. בכל פעם שהערתי אותך לא הגבת. הרסת לי הכל. אחרי הרבה מאוד ניסיונות נמאס לי, סגרתי אותך במעבדה ולא חזרתי מאז. ויתרתי עליך. חשבתי על תוכנית אחרת, גייסתי אנשים. אבל עכשיו כשאתה פה... זה הולך להיות הרבה יותר מעניין" "מה את רוצה ממני?" נבהלתי. "תבין, זאק, אתה לא ילד רגיל כמו שכבר הבנת. אתה נולדת בשביל מטרה אחת ומטרה אחת בלבד. להשמיד את הפוסטר הזו, שגרמה לי להרגיש כל כך קטנה, ולפגוע במשפחה שלה. להשאיר את קיף אומלל, את כל חברי המועצה אומללים, ואז, להפוך אותי להיות המושיעה של הערים האבודות. להפוך אותך לילד הכי חשוב בערים האבודות. ולסיים עם המשפחה הזו. קדימה זאק, תצטרף אליי. תצטרף לצד הצודק".
"אני לא עוזר לך. אני לא נותן לך את הזכות להרוג משפחה". "צפיתי את זה מגיע" היא דיברה בצורה רגועה כלפיי מה שאמרתי, מה שהיה מאוד מחשיד. וצדקתי.
חשתי כאבים איומים יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם, שאיימו לפוצץ את החזה שלי. הוא שרף, להט, ייסר אותי. לא הצלחתי לחשוב, או לראות שום דבר. הצחוק המעצבן של האישה חדר לתוך אוזניי, התערבל בבטני עד שעשה לי בחילה. "לא שאני נהנית מאוד להכאיב שלך, למרות שאם זאת זה תמיד כיף לראות אנשים אומללים, אבל זה מה שיקרה לך כל פעם שאפילו תחשוב או תדבר עם אחד מהפוסטרים. וכמו שאני מכירה את הסוג-של-בן שלי, היא מוצאת חן בעיניך, נכון?" "לא" ניסיתי להגיד, אבל הכאבים חסמו את הגרון שלי וגרמו לי להשתנק בכאב עז.
"אתה תסבול כל כך, ואני לא אהיה שם כדאי להציל אותך. תסכים לתוכנית שלי, ותחייה כמו ילד רגיל, ואני לא אחת שמפרה הבטחות". התנשפתי במהירות עצומה, נהנה מכל רגע שהכאב פוחת. לא הייתה לי ברירה. היה לי רק תנאי אחד. "רק אל תהרגי אותה" לחשתי. "אם אתה מתעקש. הרי ממילא החשובה בתוכנית היא סופי. מה שהרגשת בכל פעם שניסית לספר למישהו מה אתה חווה, על הקולות, היה רק הקצה של הקמצוץ של הכאבים שאתה יכול לחוות אם תספר למישהו, אז שאפילו לא תנסה, אחרת הכאבים יהרגו אותך מבפנים, והם רק יתחזקו ככל שהרצון שלך לספר יגדל.
אני בניתי אותך, אני הפכתי אותך למי שאתה. אני יודעת בדיוק מה יכאב לך.
לא כדאי לך להתעסק עם ליידי ג'יזלה".
טוב אז הייייייייי
סליחה על הסיומת היותר מידי דרמטית של הפרק, הייתי חייבת להפציץ בפרק הראשון (!) מאז שהפסקתי להעלות😶 (מקווה שאתם לא שונאים אותי עכשיו)
אז אני באמת שמחה לחזור והתגעגעתי בטירוף ולא האמנתי שבזמן שלא העליתי הסיפור הספיק לשכפל את עצמו בכמות הצפיותתתתתת🤣😍 ופוצצתם אותי בתגובות וזה כל כך מחמם לי את הלב💖💖
מקווה שנהניתם מהפרק (בחלקים שלא התעצבנתם) והפרק הבא יצא כשיהיו פה 6 כוכבים אז תתחילו ל"ככב"! (אוי התגעגעתי לכתוב את המילה הזו)🌟
ביושששש ושיהיה שבוע טוב💞✨
YOU ARE READING
התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)
Fanfiction**נכתב לפני עלילות ספר 9** אז היי, אנחנו התאומות קיפוסטר😎 למען האמת, שם המשפחה שלנו הוא פוסטר, אבל קיפוסטר מסמל באמת את מי שאנחנו. הבנות של קיף וסופי. חוץ מזה, אבא לא רצה שום קשר לשם המשפחה הקודם שלו סנסן, ואחרי מה שהוא סיפר לנו עליהם, אנחנו לגמרי...
