התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)

על הסוד של זאק, הבשורה של ג'ין ועל הדמות מהחזיונות

נ.מ אמי

משכתי ממנו את היד בחוזקה ושמתי את התיק על גבי. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא הביט בי במבט מאיים. כמעט וחזרתי לשבת, אבל הצלחתי להתנגד. "אתה מנסה למנוע ממני להיות עם חבר שלי, נכון?" האדמתי. "אני בסך הכל מנסה.." "תעזוב אותי, ותעזוב את החברים שלי. אנחנו לא צריכים את העזרה שלך" "טוב, אני מניח שהשיעור נגמר" אמר, ואני כבר הייתי מחוץ לדלת. עברנו את זה בשלום.. בערך.
מרחוק ראיתי את זאק. "זאק!" קראתי אליו בחיוך, ואז נזכרתי במה שעשה לי בארוחת הבוקר. פניו כוסו בז'קט אפרורי והפוני שלו כיסה את עיניו. לא יכולתי להתאפק. "זאק? הכל בסדר?" "בטח" הוא הביט אליי. עיניו התכולות-אפורות היו מוצפות. "זאק?"

נ.מ זאק

ניסיתי לשאוב את הדמעות, באמת שניסיתי, אבל לא יכולתי. במיוחד לא מול המבט המרחם של אמי, והאדים הנעימים ששלחה אליי. הדמעות החלו לזלוג אחד אחרי השנייה. אמי גררה אותי לחצר והתיישבנו על הספסל הראשון שראינו.
"זאק, אתה מוכרח לספר לי מה קרה" היא הורידה את כובע הז'קט מראשי.
"אני... אני לא יכול" הודיתי. "אני מבינה. אבל בטוח יש משהו שאתה יכול לומר"
"אני מרגיש אשם. יש איזה משהו שעשיתי ואני לא יכול לסלוח לעצמי על שעשיתי אותו. אבל הייתי חייב, אמי, הייתי חייב. אם לא הייתי עושה אותו, אני לא יודע מה היה יכול לקרות לי"
"זה בסדר. לפעמים חייבים לעשות דברים בשביל עצמנו ולא רק בשביל אחרים" "לא את זה. אני פגעתי במישהו שחשוב לי בשביל זה" "אני יודעת מה יעודד אותך!" היא קפצה. היא הסתובבה לאחור וחיפשה משהו בתיקה. לפתע נראתה לא רחוק מאיתנו ילדה בערך בת גילנו. היא הפכה קרובה יותר ויותר, עד שהבנתי שהיא מחפשת אותנו. "אמי" היא התנשפה. אמי מיהרה להוציא לילדה בקבוק מים. "ג'ין?" שאלה אותה בעודה לוגמת. ג'ין נשמה נשימה עמוקה, ולא הייתי בטוח אם בגלל הריצה או בגלל החדשות. "זו... זו לני. אלווין חזר והיא הופנתה אליו. הבעיה היחידה היא.. שאימא שלכן גם באשפוז"

נ.מ מר פורקל

"שקט בבקשה" דפקתי על שולחני לקולותיהם הבלתי פוסקים של השולחן. הקולות דעכו אף על פי שאף אחד מהיושבים לא נראה מרוצה במיוחד מהעובדה הזו. כולם היו נסערים.
"כינסנו את הישיבה הדחופה הזו בשל מספר אירועים מוזרים במיוחד שקורים לנו מהבוקר" קראתי וחברי המועצה הנהנו. "שתי פגיעות קרו לאחרונה למשפחת פוסטר, ואני חושש שהן לא במקרה". קיף היה השבור מכולם. ראשו הורכן והוא בקושי הצליח להרים מבטו ולהביט בי. "נבחרתי להעביר את הישיבה הזו" המשכתי "בשל מצבם הקשה של משפחת פוסטר. באחריות המועצה לדאוג לשלומם של כל חבריה, ולכל הלומדים בפוקספייר, ואתם נכשלתם היום". מארלה לא התאפקה. "אנחנו נכשלנו? זה הכל בגלל הילד הזה" "מארלה" נעצתי בה את עיניי והיא האדימה מבושה. "אני חוששת שהיא צודקת" הרכינה לין את ראשה. "סופי נפלה ברגע שהביטה בו. אני לא בטוחה שזה צירוף מקרים. ומה שקרה בבית הספר.. אנחנו צריכים לחקור לעומק את העניין" "לא זכור לי אף זאק. מי ההורים שלו?" "אף אחד לא יודע" הודתה ביאנה. "טאם ואני אימצנו אותו. מצאנו אותו שוכב על ספסל ברחוב".
"מר פורקל, הם בסדר?" קיף בהה בי בעיניו השבורות. "יהיה בסדר קיף" השתדלתי להרגיע. "סופי עברה דברים קשים יותר וצלחה אותם בגבורה. לגבי לני.. אני אמור לקבל עדכון בכל רגע מה מצבה מאלווין". קיף לא נראה סבלני במיוחד. ברכיו רעדו מתחת לשולחן הישיבות והוא מרט כמה משיערותיו.
המקשר שלי רטט. "רק שנייה בבקשה" יצאתי מהחדר.

נ.מ אמי

"מה זאת אומרת? היא בסדר?" "אני לא יודעת" הודתה ג'ין. הרגשתי רגש של הסתרה, של חשש, של בושה, וזה לא היה מהכיוון של ג'ין. "זאק, יש לך משהו לספר לי?" הבטתי בו בעיניים עצובות. "אני חושבת שאלך עכשיו" קראה ג'ין ופסעה משם במהירות. הוא גמגם. "אני.. אני מצטער שלא סיפרתי לך לני. אימא שלך התעלפה מוקדם יותר והיא באשפוז עכשיו". רציתי לבכות, ויכולתי להרגיש את הדמעה שמנסה לצאת מעיני ולזחול במורד לחי. נאבקנו אחת בשנייה, אך לא נתתי לה. "איך אתה יודע?". הוא שתק. "זאק" "שמעתי את אלווין מדבר על זה" ליבי דפק. בעצם, זה לא היה הלב שלי. זה היה הלב שלו. "אתה משקר" תקפתי, ולראשונה לא היה אכפת לי אם נדחפתי לפרטיותו או לא. "אני מצטער" הוא לחש והרים את תיקו. "זאק, מה אתה עושה?" התבלבלתי. הוא הכניס את ידיו לכתפיות התיק ורץ לכיוון שער בית הספר. ניסיתי לרוץ אחריו, אך הוא היה מהיר מידי. איבדתי אותו.

נ.מ מר פורקל

"אני מבין" הנהנתי וניתקתי את השיחה במקשר. שפשפתי עיניי בייאוש ופרצתי בדלת חדר הישיבות. כולם נעמדו בבהלה. "אתם יכולים לשבת" קראתי בקול צרוד והפכפך. "קיבלתי טלפון ממנהל פוקספייר מר ג'ונסון, אני צריך לספר לכם משהו. רגע, איפה גלימר?" תהיתי. "היא הלכה לשירותים" אמרה ביאנה. "היא עדיין לא הסכימה להוריד את הברדס, הא?" "עדיין לא" היא נענעה את ראשה. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי שלא לחשוב על מה שאני אומר. אבל ביאנה וטאם... פשוט פלטתי את זה. "זאק נעלם".

נ.מ גלימר

"אני לא מאמינה שהצלחתי לתפוס אותך, מזל שבחרת מהפוסטרית האמפתית הזו" חייכתי חיוך מרוצה. התוכנית תעבוד טוב יותר עכשיו, כשאני יודעת את רגשותיה כלפיו. היא לא תבין מה מצפה לה. "אוי זאק, אני לא מאמינה שנתתי לך לצאת בלי השגחה, טוב, לפחות עד עכשיו. אני לא מאמינה שהשתחררת בלעדיי בכלל. אוי, אימא כל כך גאה. כועסת, אבל בעיקר גאה" הבטתי במבט האומלל שלו. הורדתי את הברדס מראשי, ופניי נגלו בפניו. מבטו היה שווה כל רגע. "זו.. זו את" הוא גמגם כלא מאמין. "זו את מהחזיונות. זו את עם השיער הבלונדיני".

שלום לכולםםםם
קודם כל, תודה לכל מי שדאג וציפה לעוד פרק💕
היו לי ימים עמוסים ולא הצלחתי למצוא זמן😭
אז הפרק אנחנו מגלים שלא הכל ורוד מנצנץ בסיפור הזה.. 😶

ויש הרבה נקודות מבט😂
המטרה לפרק הבא היא 8 כוכבים✨ 

מקווה שנהניתם מהפרק ונתראה בפרק הבא!🤍