נ.מ לני
"לפחות לא נפלת מצוק" שאלתי והתאפקתי שלא להתפרץ מצחוק. אני יודעת שאני לא אמורה לצחוק, אבל זה עוזר לי להתמודד עם מצבים קשים. מזכיר קצת את אבא, לא? אמי לא הגיבה. היא הייתה נראית ממש רע. תוך שניות סבתא אדליין כבר הייתה לידנו עם בקבוק 'נעורים' שמימשה. אמי בלעה את כמה שלוקי מים במהירות וניסתה לקום, כרגיל. עצרתי אותה מלנוע ובדיוק בזמן פרצו אל הסלון אבא ואימא. ושניהם היו נראים מאוד, אבל מאוד מודאגים. טוב, אולי אימא טיפה יותר. אבא התיישב על הרצפה ליד אמי, שעדיין גמעה מים מהבקבוק במהירות אדירה. הוא הסתכל לה בעיניים, ומשב חום עז קישר בין שניהם. אפילו אני הרגשתי אותו מעקצץ בגופי. הוא הבין. הוא הביט באימא ושניהם ניהלו עוד איזו שיחה טלפתית. "הלו? אני גם פה!" קראתי להם, אבל הם היו בשלהם. "שקט תחת נוצץ, את מפריעה למבוגרים לחשוב" "קיף.." אימא נזפה באבא אבל חיוך עלה על פניה. אדליין, שהביטה כל אותו הזמן מהצד בדאגה, השמיעה פתאום קולה. "מה קרה? אני יכולה לעזור?" "את ולני יכולות לקחת את אמי לחדרה, אנחנו תכף נגיע" אמרה אימא, כבר לא כל כך דואגת, אלא יותר נרגשת.
כעבור זמן מה, (שלי הרגיש כמו נצח) בו הייתי צריכה לצפות באדליין עוזרת לאמי , אבא ואימא הגיעו. "אז..." הם התחילו שניהם. "תתחילי את" הוא אמר לה. "לא, תתחיל אתה" "אני מתעקש שאת" "אתה האמפת פה" "מה קשור אמפת?" שאלתי ושניהם הסמיקו. אימא לקחה את המושכות והתקרבה לאמי, אך בדרך נתקלה בקצה השטיח הלבן שבחדרה. היא מעדה אחורה אך לפני שהספיקה ליפול אבא תפס אותה בשתי ידיו וברכיו השתפשפו ברצפה. "אווווו, רק אני רואה פה נשיקה?" שאלה רו. "רו?" הביטו כולם בפליאה, כולל אותי. "המלכה רו בכבודה ובעצמה" אבא קד לה קידה צינית ואימא נפלה מידיו התגלגלה על הרצפה. "חשבתי שאתה אמור לתפוס אותי" נאנחה כשכולה הייתה מכוסה בשערות הצמר שעל השטיח. היא ניקתה את עצמה קלות ונעמדה בחזרה, לא נראית מכובדת מידי בשביל חברת מועצה. "הגעת בדיוק בזמן רו. אמי מתחילה לגלות את יכולתה כאמפתית!" "אני מה?" "היא מה?" "מה??" צרחנו אמי, אדליין ואני יחד. אימא נבהלה. "אה נכון, עוד לא סיפרתי לה. מזל טוב מתוקה!" הייתי בהלם. אמי גילתה יכולת. של אמפתית. הרגשות שלי התערבלו והרגשתי את אמי מתקרבת אליי יותר ויותר. "מה את עושה?" "האדים שלך. הם כל כך... מבולגנים. כמה רגשות! זה.. כל כך לא מוסבר. מהפנט כזה!". זו הייתה תחושה מוזרה לדעת שיוצאים ממך אדים של רגשות.
אבא קיף התקרב. "את תלמדי לשלוט בזה באימוני היכולת שלך. זה דורש הרבה, אבל את מסוגלת". הוא התיישב איתה על המיטה והתחיל לתרגל נשימות. בינתיים, רו (שהפכה להיות מלכת הענקים יחד עם בו) דיברה עם סופי על כמה הסדרים של המועצה, ואדליין המשיכה בהכנות העוגשמלו.
הסתכלתי על כולם, נהנים כל כך. וקינאתי. פשוט קינאתי. איך זה שאמי קיבלה יכולת לפני? היא אפילו לא כל כך רצתה. בטח לא כמוני. עכשיו לה ולאבא יהיה מלא זמן ביחד, ואני זו שאמורה להיות עם אבא. אני הרעשנית והמצחיקה. אני זו שנקראה על סילבני ובגלל זה הוא קורא לי 'תחת נוצץ'. אני זו שאמורה להיות אמפתית.
עליתי לחדר טעונה כולי ברגשות, והשתדלתי להתרחק מאמי ומאבא כמה שאני יכולה. לא בגלל הקנאה, בגלל האמפתיה. ממש חסר לי עכשיו, שעוד מישהו ידע איך אני מרגישה בכל רגע נתון. עכשיו לי ולאמי לא יהיה אותו הקשר. לי ולאבא לא יהיה אותו הקשר. הכל ישתנה.
בהיתי בנקסוס שלי, שעדיין לא הגיע לקו החצי. החלטתי להתאמן קצת. בעוד כמה ימים תתחיל השנה החדשה ואני צריכה להרשים. כבר היה חושך בחוץ, אבל לא היה לי אכפת. התחלתי להתפוגג ממקום למקום בכל רחבי הגינה, עד שכבר נמאס לי. זה לא תרגל אותי בכלום. התחלתי ללכת לכיוון הבית, מאוכזבת וקצת מותשת, אבל אז ראיתי- ההר.
ההר היה הפינה שסילבני, גרייפל, ווין ולונה חיו יחד, אחרי שחברי המועצה (הלוא הם הוריי וחבריהם) החליטו שהכי נכון הוא לגדל אותם ליד ביתנו. פסגתו הייתה רחבה וגדולה, ובמיוחד היו שם אליקורנים, שתמיד הופכים הכל לטוב יותר. הבעיה היא, שאף פעם לא הלכתי לשם לבד. אף פעם לא הרשו לי, ואני לא יודעת למה. הבטתי בהר, והוא הביט בי בחזרה, כאילו קרא לי לטפס עליו. "אני לא יכולה לעשות את זה" התנגדתי בראשי, אך רגליי החלו לטפס מבלי רצוני על שוליי ההר. רוחות סוערות התחילו בחוץ, וניסיתי לשכנע את רגליי להפסיק ולחזור חזרה, אבל כבר הייתי בחצי מהדרך. אחרי מאמצים רבים הגעתי לפסגה. התנשפתי בכבדות והתיישבתי על הדשא הרך. ראיתי את סילבני מתכרבלת עם ווין ולונה ואת גרייפל טורף בתיאבון את האוכל שסבא גריידי הביא לו בבוקר של אותו היום. התחלתי להתאמן בהתפוגגות ולא שמתי לב כמה זמן חלף.
הנקסוס שלי היה קרוב בכמה מילימטרים בודדים להגיע לקו החצי, והתרגשתי מאוד. בדקתי בכיסים אם מישהו חיפש אותי אבל המקשר לא היה שם. "כנראה שכחתי אותו בחדר" התעצבנתי. לפעמים אני יכולה להיות כזו לא אחראית! "לא הודעת לאף אחד שאת כאן, לא לקחת מקשר והיית פה יותר משעה. את חייבת לרדת למטה" הורתי לרגליי, והן התחילו להקשיב לי ולהסתובב. העפתי מבט אחרון אל הנוף המדהים של כל הצמחייה מקצה ההר, שהתכסתה באפלת הלילה. רגליי נתקעה בסלע ונפלתי על הדשא. גופי החל להתגלגל על הדשא הרך במהירות. ניסיתי לעצור את עצמי אך ללא הצלחה. קראתי לעזרה אבל הייתי רחוקה מידי מכדי שמישהו ישמע. בגדיי הסתבכו בעלים ואל פי נכנסו לא מעט ענפים.
ואז, האדמה איבדה תחושה, ומצאתי את עצמי באוויר הפתוח. בדרך להתרסקות.
טוב אז אחרי שהרבה ביקשו (וזה בכלל לא מובן מאליו) הנה הפרק ה2😍
רציתי להודות לSharon066532 שעזרה לי ברעיונות ובכתיבה של חלק גדול מהפרק של היום😊
תודה לכל מי שמגיב וקורא, אני מעריכה מאוד😁
YOU ARE READING
התאומות קיפוסטר (שומרת הערים האבודות)
Fanfiction**נכתב לפני עלילות ספר 9** אז היי, אנחנו התאומות קיפוסטר😎 למען האמת, שם המשפחה שלנו הוא פוסטר, אבל קיפוסטר מסמל באמת את מי שאנחנו. הבנות של קיף וסופי. חוץ מזה, אבא לא רצה שום קשר לשם המשפחה הקודם שלו סנסן, ואחרי מה שהוא סיפר לנו עליהם, אנחנו לגמרי...
