נגיעה מתוקה

פרק תשע❤️

_______פרק:9_______
איזבל

התחושה של הריקנות הזאת, של כמה שאני פחדנית.
התחושה שלא יוצאת לי מהראש.
היה לך כל כך הרבה הזדמנויות לספר את האמת אבל פחדת!
הראש שלי צועק לי כל לילה שאני פחדנית.
ששתקתי.
התחושה המעורפלת של אותו יום מזורגג שבו הכל קרה.
שבו אמא ואבא נרצחו לי מול העיניים.ושתקתי.
לא הוצאתי מילה.
שבמקום להתקשר למשטרה, הסתכלתי אליהם מתוך הארון מחזיקה את ליאם בידיי ומתפללת שלא יבכה.
התחושה של אם לא הייתי מקשיבה לאבא ומתחבאת, אולי הוא היה פשוט לוקח אותי ומשאיר אותם בחיים.
או שאם ליאם לא היה בוכה הוא לא היה מוצא אותנו.
הוא לא היה לוקח אותנו.
לעזאזל הוא לא היה חוטף אותנו.
לליאם אולי הייתה ילדות,אבלי לי?
בחיים לא הייתה לי ילדות, לפחות לא מאז אותו החמישי באוגוסט 2018.
עשרים ושישה ימים לפני תחילת הלימודים.
לפני תחילת החטיבה.
אם הייתי עומדת מולו באותו היום.
אם הייתי מתקשרת למישהו שיעזור לנו.
אם רק לא הייתי שותקת..
הם עדיין היו פה.
איתי.
אבל הם לא,בגללי.
לא עשיתי שום דבר חוץ מלשתוק.
הילדה הטובה של אבאלה שותקת כמו שאמר לה במקום לעצור אותו.
במקום להציל את ההורים שלי.
התחבאתי כמו פחדנית.
אני באמת פחדנית.

רק עוד אחד עשר חודשים ועשרה ימים עד שאני יהיה חוקית ויוכל לעוף מהמקום הזה ולא לחזור אף פעם.
לא להיזכר בזה אף פעם.
לקחת את ליאם ושנחייה את חיינו כמו שמגיע לנו.
אבל אם אני אנסה לעזוב.
לברוח.
הוא יקיים את ההבטחה שלו?
הוא יהרוג את האחיין שלו?
את אחי הקטן.
אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה, אני צריכה למצור פיתרון שיחזיק את שתינו בחיים.
ליאם מוגן פה.
דוד סטיב לא פוגע בו, הוא מתנהג אליו כמו שדוד צריך להתנהג.
אבל עלי, עלי הוא מתנהג כאילו אני מפלצת,כאילו אני איזה בובה שהוא יכול לשבור ולשבור.
כאילו אני חסרת ערך.
כאילו הוא זה שעשה לי את הטובה בכך שלקח אותי תחת חסותו אחרי מה שקרה.
אחרי מה שהוא עשה.
האם אי פעם אני יהיה מאושרת שוב?
הוא יתן לי אי פעם לחיות..?
אם לא ליאם כבר הייתי מוותרת..

נמאס לי לחשוב.
העפתי את האוזניות מהאוזניים,קמתי מהמיטה ,נעלתי את הדלת והתחלתי לפשוט את הבגדים.
בגד, בגד.
מתענגת על הצמרמורת הקרה שהגוף שלי מקבל מהקור של ינואר.
חייכתי לעצמי פתחתי את זרם המים של האמבטיה הגדולה שלי וזרקתי לשם פצצת אמבטיה ורודה שתשנה קצת את הוויב הדיכאוני הזה.
שמתי את הזרם על המים הכי חמים ונשמתי עם עצמי במשך כמה שניות.
הכנסתי באיטיות את רגלי אל תוך המים החמים.
התכווצתי לרגע מהחום, אוקי אני יכולה לעשות את זה.
עצמתי את עיניי והכנסתי גם את רגלי השנייה אל תוך המים.
"פאק" יצאתי מהמים במהירות.
לעזאזל, זה חם.
אני יכולה לעשות את זה, זה לא כזה חם, זה סתם בראש שלי..
הכנסתי שוב את הרגליים שלי אחת אחרי השנייה, נשמתי והתיישבתי.
פאק.
"כאב הוא החבר הכי טוב שלי" לחשתי.
"אם תתרגלו לכאב, לא יוכלו להרוס אותכם בגללו"תרגלתי את מה שאבא אמר בילדותי פעם.
ברור שהוא לא יתכוון שאני ישרוף את עצמי שאמר את זה..
הוא התכוון לחיילים שלו אבל עדיין.
לאבא שלי קראו יונתן, הוא היה מפקד בצהל, הוא נתן את הנשמע שלו לתפקיד הזה.
הוא היה אבא שני להרבה חיילים.
הוא היה מביא את מי שאין לו איפה לעשות שבת עלינו, לארוחת שישי,לקידוש.
הוא ואמא שלי היו נותנים להם הרגשה שהם חלק מהמשפחה.
לא משנה כמה אבי היה קשוח איתם,הוא ידע מתי לעצור ומתי להיות שם בשבילם.
אני כל כך מתגעגעת אליו.
אני רוצה לחזור לישראל.
לבית שלי.
למשפחה שלי.
אבל אין לי יותר משפחה ואין לי יותר בית, לא באמת.
הוא רצח אותם.
את ההורים שלי.
את אחיו וגיסתו.
כי הוא קינא באבי.