כתרים

פרק 2 - אדוארד

אבא ממתין למוצא פי, מחכה שאעשה לראיין משפט שדה ואגזור את דינו. ראיין כורע על ברכיו, ראשו שפוף. אני לא מסוגל לעשות זאת.

״אדוארד?״

״אני..״

ראיין הוא החבר הכי טוב שלי. האח שמעולם לא היה לי. גדלנו ביחד, שיחקנו ביחד, התאמנו ביחד, שיגענו את כל השומרים והמורים שלנו- ביחד. אני לא יכול לדון אותו.

אבל אם לא אעשה זאת אבא יוציא אותו להורג עוד הלילה.

אני שולח לעברו מבט מצטער. אין לי ברירה. המילים יוצאות מפי עוד בטרם מוחי מעכל אותן.

״ראיין גלינר, אתה שפכת את הכד וגרמת נזק לממלכה, אני שופט אותך לחמש מלקות.״

ראיין מסתכל עלי בתודה אבל אבא לא נראה מרוצה.

״חמש מלקות? זהו?״

״אה.. שבע?״

״אתה שואל או אומר?״ נוהם אבא. ״איך תירש את כסאי עם הרכרוכיות הזו?! אם אתה לא נותן לו עונש ראוי בזה הרגע אני אעשה זאת!״

״בסדר, בסדר,״ אני ממהר לרצותו, שונא את עצמי על מה שאומר עכשיו. ״ראיין גלינר, אני דן אותך לעשר מלקות בטקס ראווה.״ הוא יתמודד עם עשר. אין לו ברירה. אני אשלח אליו את הרופא המלכותי לאחר מכן. אשחד אותו למען לא יאמר דבר לאבי.

״ו..״

״וללילה בצינוק.״

אבא מהנהן באישור. ״אני יכול להמיר את טקס הראווה והלילה בצינוק במלקות כאן, בלי שאף אחד יראה. גם לא אחותו הקטנה והמתוקה של בן הבוגד.״ אני מחכה להמשך. ״אבל אתה תצטרך להוציא את גזר הדין לפועל.״

״אני לא עושה דברים כאלה!״

״אז הוא יקבל טקס ראווה. כל העם יראה אותו בעונשו. אין לי בעיה עם זה, העם וודאי יהיה חמוש באוכל מקולקל הפעם.״

אבא מסתובב ומתחיל לפסוע לכיוון היציאה. ראיין עדיין יושב על ברכיו כשלפתע לוחש לעברי ״מלאני.״ הוא לא צריך להגיד יותר ממילה אחת. מלאני עברה כל כך הרבה בשנה הזאת, טקס הראווה האחרון שראתה כלל את מות הוריה. הלכתי אליהם ישר אחריו, ברגע שהצלחתי להתחמק. היא בקושי הצליחה לנשום. לא הפסקנו לחבק אותה כל הלילה, עד שלפנות בוקר חזרתי בדממה לארמון.

מנסיכה מפונקת היא איבדה הכל ביום אחד. לא מגיע לה לראות את אחיה נענש.

אני שוב מבטיח לעצמי שכאירש את הכתר, אנשא לה ואתן לה את החיים הראויים לנסיכה כמוה.

״בסדר, אעשה זאת.״

ראיין לוחש תודה קטנה ובלתי נשמעת, אבא חוזר לכס המלכות. אני מקשיח את קולי כדי לא יבחין בזיוף.

משרתו של אבא מוריד מראיין את חולצתו וקושר את ידיו על אחד מעמודי ההיכל, נותן בידי שוט.